שלא נהיה משעממים זה לזה

"אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ" (ב, ב).

כל המחנות ניצבים במרחק שווה מסביב לאוהל מועד. צבעי הדגלים מגוונים ושונים זה מזה; הדגל מסמל את המטרה. לכל איש יש שם ומטרה, לכל קבוצה יש הייחודיות שלה, לכל שבט יש האופי המנטלי שלו, אך המחנה אחד. אחדות ולא אחידות. מסקנה: אחדות לא נמצאת בהשטחת השוני. אחדות מתאפשרת בריבוי פנים.

רש"י כתב בפירושו: "אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ, צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגוון אבנו הקבועה בחושן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו". כמה אני אוהב את דברי רש"י הללו. אני הייתי כותב "אסור שיהיה צבעו של זה כצבעו של זה". פשוט אסור. אסור שנהיה משעממים זה לזה. חייבים אנו להיות אוהבים זה לזה ולגלות את האחדות מתוך השוני. מקור גוֹני הדגלים השונים נלקח מהחושן שעל לב הכוהן. ללמדך, שהלב מכיל את כל הצבעים ושמח בהם. ובמקום שיש לב פועם יש מקום לכולם.

סדר חניית השבטים הוא "לְבֵית אֲבֹתָם", חכמים הסבירו שאת מיקום השבטים קבע כבר יעקב אבינו כשציווה לבניו שיישאוהו ממצרים לקבורתו במערת המכפלה. ואולי רמז יש כאן, בצער ובצרה אנו יודעים להתאחד. את מיטת המת אנו נושאים ביחד. כדאי לנו שנתאחד מסביב לאוהל מועד ונצעד יחד במסע החיים.