רגישותו ואחריותו

בשיעוריו לפני הפסח היה הרב עובדיה יוסף רגיל לספר על אחת מהוראות ההלכה הראשונות שלו:


בבחרותו, באחד מימי חול המועד פסח, בעודו מהלך ברחוב כשעיניו שקועות בספר, שמע קול בכי. הרים עיניו והנה אישה בוכיה וסיר בידה. שאל אותה למה תבכי? אמרה לו שבישלה לביתה ולא שמה לב שהסיר הוא סיר החמין החמץ של כל השנה ורב השכונה (הרב שפירא זצ"ל) הורה לה שהתבשיל אסור באכילה.


אמר לה הבחור הרב עובדיה לנו הספרדים התבשיל מותר.


אמרה לו אבל רב השכונה אסר?


אמר לה חכם עובדיה: הרב שפירא ראה אותך בלונדינית וחשב שאת אשכנזיה ולכן הורה לאיסור כמנהג האשכנזים. אני יודע שאת ספרדיה ולכן הוריתי להיתר.


כיוון שראה חכם עובדיה שהיא מהססת בדבר ביקש ממנה לטעום. פתחה לו את הסיר, לקח קצת בידו, בירך וטעם והסיר חשש מליבה.


בכך לימדנו מרן שרב צריך להרים את עיניו מהספר ולהביט במציאות ברגישות.

*****


מרן חיבר עשרות ספרים, התמיד בלימודים, שקע בחידושים, היה גדול ההלכה בדורות האחרונים, ועם זאת לא שכח את האנשים הפשוטים.


מימי בחרותו ועד זקנותו הוא צמצם את עצמו ואת ניסוחו בשביל להשקותם מתורתו. דיבר אליהם כמו חבר מה שקוראים היום ''בגובה העיניים" ותמיד זכר מאיפה הוא בא.


פעם התפארתי בפניו שאני מעביר הרצאות על משנתו ההלכתית במוסד אקדמי ידוע. מרן כדרכו טפח על פני בחביבות, אחז בסנטרי, קירב אותי אליו ואמר ''חזק וברוך. תבורך מפי עליון. וכמה שיעורים כבודו מוסר בבתי כנסיות?''. וכך התגלגלה השיחה כשמרן מתעניין באלו בתי כנסיות אני מלמד ומה נושא השיעורים.


ללמדני, העיקר שתהיה איש של העם. איש של בתי הכנסת יום יום. כי זה היה האיש. איש של העם!

*****


בחודש אב תשס"ו בשעת ערב מאוחרת נכנסתי לביתו של מרן זצ"ל. טפח לי הרב בחיבה כדרכו וצבט ברוך בלחיי. ביקשתי ממנו שיברך אותי בהצלחה במבחן הדיינות שאעבור למחר. הרב קירב אותי אליו קרוב קרוב וקרא באזני פסוק מספר תהילים: "כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ". כפל ושילש את הפסוק והטעים אותו פעם בקול חנון ופעם בקול צלול ותקיף תוך כדי שידו החמה מלטפת את פני.


ועדיין קריאתו העדינה והנחרצת מהדהדת באוזניי.


והנה דברים שאמר בכינוס דייני ישראל:


"על הדיינים לעשות מאמץ בכל יכולתם להציל עשוק מיד עושק. ואם האיש אינו מתנהג כשורה כלפי אשתו, ובפרט כשמתנהג באלימות, יעשו כמיטב יכולתם להושיעה ולהרגיעה... ובתשובת הרשב"ץ אמר לדיין אחד: תחשוב את האישה הניצבת לפניך כאילו היא בתך, מה לא היית עושה להצילה מיד בעלה האלים".


*****


על האמת והשלום סיפר:


"כשזכיתי לשרת בקודש כרב ראשי לתל אביב, הביא לפני ראש מחלקת הכשרות את נוסח המודעה ובה קיצור הלכות פסח כדי שאאשר אותה. ואחר ראותי אותה אמרתי לראש מחלקת הכשרות (שהוא אשכנזי), שאינני חותם על המודעה הזאת, מפני שיש בה דברים לא נכונים, שכתוב בה בזה הלשון: "האורז והקטניות אסורים בפסח, והספרדים נוהגים בהם היתר". וזה לא אמת. אלא צריך להיות הנוסח: "האורז והקטניות מותרים בפסח, והאשכנזים נוהגים בהם איסור".


*****


על רעייתו סיפר:


"זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. אזכרה ימים מקדם, כי בבחרותה, היו כמה בחורים עשירים מאוד אשר רצו שתיתן להם את ידה לנישואין, אבל כשראתה שאינם בני תורה, בזה להם ולעגה להם. אולם כשהציעו אותי אליה, נענתה מיד, על אף היותי אז עני ואביון. לאחר שמר חמי חקר ודרש עלי אצל מוריי ורבותי מישיבת פורת יוסף ודיברו בשבחי, והשיב לה תורף דבריהם עלי, קיימה טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ואחר שזכינו להינשא חיינו בעוני רב, בחדר קטן אחד, שהארון והשולחן והמיטות מילאוהו מקיר אל קיר, והשתמשנו באור למפא של נפט (אף שהיה אז חשמל אבל היה ביוקר לפי מצבינו) וזה גרם שנאלצתי לרדת מצריימה..."