קמצוץ של נדיבות

המשפט "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא" (יט) יכול להיות מופנה לא רק כלפי מעמד הכהונה, אלא גם כלפי התרומה שנותנים בני ישראל. המלח הוא בריא ומתקיים וגם מבריא אחרים ומקיימם. משתמשים בו כחומר שימור. כך התרומה והנתינה הם כמלח; בריאים ומתקיימים, מבריאים לאחרים ומקיימים אותם. חכמים המשילו לכך משל: מֶלַח מָמוֹן – חָסֵר. פירוש: אם אתה רוצה למלוח את ממונך ולשמרו – חסר ממנו לצדקה.


המלח אינו נאכל בפני עצמו. אך כל שאר המאכלים צריכים למעט מלח ובלעדיו אינם נאכלים. נתאר לנו אדם שערך סעודה גדולה והתקמצן לשים קורטוב של מלח בתבשילים, הרי שחסך מעט מלח אך הפסיד את כל התבשילים. "הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח"?! (איוב ו).


כך היא הנתינה: אסור לאדם שייתן את כל מה שיש בידו ויעני ויפיל עצמו לצדקה. ומאידך, אדם שמלאו אסמיו בר, מלאה גרנו בתבואה, היצהר והתירוש פרצו ביקביו ואינו מפריש כלל ממה שבידו – אין טעם ברכושו ובקניינו. אין ברכה ביבולו ובהשקעתו.

פוסטים קשורים

הצג הכול

הביאו את היום/ סיפור

ראיתי חצר שעל פתחה נכתב "הזר הקרב יומת" ונכנסתי. אף אחד לא יקרא לי זר. נקודה. ריח קטורת עלה בנחיריי. קולות שירה מלווים בכינורות וחלילים, נבלים ומצלתיים קידמו את אוזניי. צעדתי מעדנות אחר הקול. במרכז הח

אפשר להתווכח

לדתן ואבירם היו הרבה טיעונים ותלונות נגד מנהיגותו של משה. משה, כאיש אמת הזמין אותם לבוא אצלו מתוך מטרה להקשיב להם ולברר את טענותיהם אך הם סירבו: "וַיִּשְׁלַח משֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם (במדבר