קט"ו: על חסדך על אמתך

מזמור קט"ו ממשיך את מזמורי ההלל, אלא שהוא נחלק לשנים: פסוקים א-י"א, ופסוקים י"ב-י"ח. בימים בהם אנו גומרים את ההלל, אנו קוראים את הפרק כולו – מראשיתו ועד סופו. בימים בהם אנו קוראים את ההלל בדילוג (כמו למשל בראש חודש שבו קוראים את ההלל מתורת מנהג ולא מתורת דין), מדלגים את החלק הראשון הפותח ב"לא לנו ה', לא לנו" (תהילים קט"ו, א).


מעשה באחד שחשב שקולו ערב ורצה להיות חזן. הגיע למבחן אצל ועד הקהילה, שמעוהו ואמרו לו שישיבוהו דבר. לאחר שבוע, פגש את אחד הגבאים וביקש לדעת מה חשבו עליו חברי הועד. אמר לו אותו גבאי: "גמרו עליך את ההלל". אותו חזן הלך לביתו שמח וטוב לב וציפה שישכרו את שירותיו לימים הנוראים. אך יום רודף יום, שעה רודפת שעה, ואיש אינו קורא לו. שב ואמר לחברו הגבאי: "ומה בדבר החזנות?" אמר לו הגבאי: "חברי הועדה החליטה שלא לקבלך". השתומם האיש ביותר ואמר: "והלא אמרת לי שחברי הועד גמרו עלי את ההלל!" חייך הגבאי והשיב לו: "אכן, גמרו עליך את ההלל. כשגומרים את ההלל, אומרים: "לא לנו". לא בשבילנו אתה...".


על מנת שההלל יהיה "גמור", מושלם, יש בו כמה "תנאים", אבני יסוד, הנזכרים בפרקנו:


התנאי הראשון של ההלל הגמור הוא: "לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ, כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ" (שם, א). להלל לשם ה' אינו להלל לשמי. אני רק כלי, שליח, ולא העיקר. העיקר הוא הקב"ה. אנו זוכרים את שם ה' ומבקשים רק כבוד לשמו. מתוך כך, הוא גומל לנו בכך שהוא מברך אותנו: "ה' זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן, יְבָרֵךְ יִרְאֵי ה' הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדֹלִים..." (שם, יב-יג).


התנאי השני הוא הדיוק בתכונותיו של אלוהים. תכונותיו של אלוהים הן חסד ואמת, בהן הוא מופיע בעולם: "עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ" (שם, א). וכבר קראנו ולמדנו שבדרך כלל, מי שרואה את התכונות הללו הם יראיו של אלוהים: "כָּל אָרְחוֹת ה' חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו" (שם כ"ה, י) . וכן דברנו באריכות בפרק פ"ט על הפסוק: "צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ, חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ" (שם פ"ט, טו) – שאלוהים מופיע בעולם על ידי החסד והאמת, הן המידות שהולכות ומקדמות את פניו בעולם הזה. כדי שנוכל להלל את אלוהים כראוי, הוא חייב להופיע את החסד והאמת. לכך אנו אומרים לו בפרקנו שאיננו מבקשים זאת עבורנו אלא עבור כבוד שמו: "לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ, כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ" (שם, א). בהקשר זה נזכיר גם את פרק קי"ז הקצרצר שאף הוא מתייחס לחסד והאמת אשר יתגלו לעיני הגויים: "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים, כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּ יָהּ" (תהילים קי"ז, א-ב).


התנאי השלישי הוא חווית התודה שצריכה לפעול על נפש המודה. נפש המודה צריכה להיות בביטחון גמור באלוהיה שלא עזבה. ועל כך אנו אומרים: "יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה' עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַּה' עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. יִרְאֵי ה' בִּטְחוּ בַּה' עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא" (שם, ט-יא).


התנאי הרביעי הוא שיתוף של כמה שיותר קבוצות בהלול ה'. בפרקנו יש לפחות שלוש כתות שמודות ובוטחות באלוהים: ישראל, בית אהרן (הכהנים והלויים) ויראי ה'. ואת שלושתן ה' חוזר ומברך: "ה' זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ. יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן, יְבָרֵךְ יִרְאֵי ה' הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדֹלִים..." (שם, יב-יג).


מי אלו "יראי ה'"? רש"י אומר: אלו הם הגרים שראו את יד ה' הפועלת ומתוך כך נדבה רוחם לבוא ולחסות בצל כנפיו. הרד"ק, האבן עזרא, המאירי ועוד אומרים: אלו חסידי אומות העולם שנגלתה עליהם יד ה' בחסד ואמת. לפי פרשנות זו, פרקנו ממשיך ואומר שלהלל הגמור יצטרפו אומות העולם. לפני כשנתיים נפגשתי עם הרב שמואל סיראק, רבה הראשי של צרפת לשעבר, וסיפרתי לו על מפגשים בין דתיים שאנו עושים עם אנשי דתות אחרות. אמר לי הרב שמואל: זהו דבר נפלא ועליו אמר הנביא מלאכי: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ" (מלאכי ג', טז). בפירושו זה, הלך הרב סיראט בדרכו של הרד"ק, האבן עזרא, המאירי ועוד. יראי ה' יכולים להיות מכל עם ועם. כולנו מצטרפים להלל את אלוהים ולבקש ממנו להופיע את חסדו ואמתו על עולמו.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א