קדוש או חוטא?

בקריאה ראשונית בדיני הנזיר שבפרשתנו עולה לכאורה הרגשת דואליות ביחס של התורה לנזירות: מצד אחד מצווה התורה שהנזיר "קדוש יהיה", ומצד שני במלאת ימי נזרו הוא מביא קרבן "מאשר חטא על הנפש". מיהו הנזיר, קדוש או חוטא?


מבין שלל התשובות שניתנו לשאלה זו נראה שהתשובה הנכונה היא "תלוי". תלוי מיהו הנודר בנזירות? מהי אישיותו? מדוע נדר את נזירותו?


אם אדם הופך נזיר ופורש מבשר ויין מתוך חשיבות עצמית גבוהה הרי שלפתח חטא הגאווה רובץ. אדם שפורש מדרך הכלל צריך לבדוק היטב שאינו מונע מגאווה פסולה. הנזיר שרוצה להפוך את עצמו לפלא "איש כי יפליא" ובונה במה לעצמו אינו אידיאל ואינו ראוי לחיקוי.


אך אם הנזיר פורש מן היין מפני שהרגיש בעצמו שהיין מושך אותו לעבירה – אשריו וקדוש יאמר לו. חכמים אמרו "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך: הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". הוא בטראומה. קרתה תאונה רוחנית בסביבתו והוא היה עד לה. כדי להיחלץ מהטראומה שנגלתה לעיניו שבה בני אדם נמשכו לחטוא אחר הטבע הבהמי – הוא מקצין את עמדותיו ופורש זמנית לחיי פרישות.


בניסוח מחודש ניתן לומר שמי שרואה במציאות ובעולם את הסטיות והקלקולים ואינו רואה את הטוב שיש בחומריות – סימן שעליו להיזהר ממנו ולגמול את עצמו מהפגישה עם החומריות שמא תחטיאנו.


הנזירות טובה רק כחלק מתהליך, אך אינה התכלית. מעיון היטב בספר "מסילת ישרים" נראה שמי שרוצה להגיע לדרגת קדושה צריך שיקבל על עצמו מידת פרישות כ"תחנת מעבר" אל התחנה הסופית של הקדושה. אך חלילה לחשוב שהפרישות והנזירות עם שנאת העולם החומרי הן המטרה.


החיים קדושים. מצוה ליהנות בהם בדרך ראויה ומאוזנת.


כך ניסח אדוננו הרמב"ם את העניין בלשונו הזהב:

"שמא יאמר אדם: הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כמרי אדום? - גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא "חוטא" שהרי הוא אומר בנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?! ובכלל הזה אלו שמתענים תמיד אינן בדרך טובה. ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן ציוה שלמה ואמר: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר, לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם". (פרק ג מהלכות דעות).

פוסטים קשורים

הצג הכול

יקרה היא מפנינים

שלושה בנים היו ללוי, גרשון קהת ומררי. וכשהתורה מונה את עבודת הלווים במסעות המדבר היא פותחת בסדר הפוך ומקדימה את קהת בנו השני. על מלאכת בני קהת קראנו בפרשה הקודמת. ועל עבודת בני גרשון הבכור אנו קוראים

אני מפנה מקום

שתי שאלות ותשובה אחת, מה פשר החזרות על קרבן כל נשיא ונשיא, הרי תוכן הקורבן זהה ואפשר היה לסכם את מרכיבי הקורבן בפסוק אחד ולחסוך עשרות פסוקים? ומה הקשר בין נושא הקרבת הנשיאים לפסוק המסכם את הפרק: "וּבְ

עוד יבוא שלום על גופנו

הפרשיות שבפרשת נשא רודפות זו את זו. הנזיר ראה מציאות שבורה שמאיימת על שלום נפשו; בעל שמקנא לאשתו ואישה סוטה שנפשה חצויה בשקר ותרמית. מראה זה פער שבר בנפשו ועל כן הוא מחליט להזיר את עצמו מהחיים הטבעיים