פרק ק"ל: ממעמקים

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'" (תהילים ק"ל, א) – מזמור זה טוב לכל מצב שבו אתה רואה את עצמך מוטל בעומק מכל סוג שהוא: מעמקי הנפש, עומק הלב, עומק הגלות, עומק הנפילה הרוחנית וכו'. הגמרא (ברכות י:) אומרת: "אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל". יש שהסבירו זאת כפשוטו – שהמקום בו מתפללים צריך להיות נמוך. לכך, היו בתי כנסת רבים (בעיקר) בגולה שהיו חוצבים את מקומו של החזן מתחת לפני שטח בית הכנסת, וכך החזן היה "יורד לפני התיבה" בלשון חכמים. יורד – ולא עולה. יש שהסבירו את דברי הגמרא על דרך המשל, שאדם צריך להזהר ולהמנע מלהתפלל ממקום נפשי גבוה, מקום של גאווה ואימוץ הלב, ולהתפלל ממקום של לב נשבר ונדכה.


את הפרק הזה אנו אומרים בעשרת ימי תשובה בתפילת שחרית. בפשטות, הטעם לכך הוא מפני שאנו מבקשים בו סליחה מה'. על הפסוק: "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא" (תהילים ק"ל, ד) אומר המדרש: "אמר רבי אחא: מראש השנה הסליחה מופקדת אצלך, וכל כך למה? למען תוורא [מלשון יראה] – בשביל ליתן אימתך על בריותך ביום הכיפורים". הסליחה נמצאת אצל האלוה על מנת ליירא אותנו, כדי שנהיה ב"מתח" בעשרת ימי תשובה שיעורר אותנו לעשות תשובה. לעומת זאת, כאשר המקובלים קוראים את המזמור הזה בעשרת ימי תשובה, הם קוראים אותו באופן אחר לגמרי ומכוונים בו לעשרה עומקים שבבריאה שנזכרים בספר יצירה. בספר יצירה נאמר על "עשר ספירות בלימה" שמידתן (עומקן) – עשר, ואין להן סוף. מונים שם עשרה עומקים: עומק ראשית ועומק אחרית, עומק טוב ועומק רע, עומק רום ועומק תחת, עומק מזרח ועומק מערב, עומק צפון ועומק דרום, כאשר "אדון יחיד אל מלך נאמן מושל בכולם ממעון קדשו עד עדי עד". הקב"ה שולט בכל עומקי הבריאה, והמקובלים מבקשים ממנו שיגביה את כולם – ולא רק על מצבם שלהם.


את מהלך הפרק אפשר להסביר במשל לעני שרצה לבקש טובה מנדיב אחד. לפני שפנה אל הנדיב, נועץ באחד מחבריו וביקש ממנו שיסייע לו להחליט כיצד להתלבש לפני אותו נדיב: "אם אתלבש יפה ומכובד – לא אהיה אמין בבקשתי. ואם אתלבש באופן בזוי ומגונה – הנדיב אמנם ירחם עלי, אך בוודאי יתן לי רק פרוטות מעטות כדרך שנותנים לעניים העומדים על אם הדרך". אמר לו חבר: "כך תעשה: ראשית, תתלבש כמו עני ובזה תעורר את רחמיו. שנית, כאשר אתה מדבר עמו – דבר איתו בשפה נכוחה ותסביר לו שבאת לבקש חסד לא לפי שפל בגדיך אלא לפי גודל חסדו, לפי אישיותו וגודל הנתינה שלו. כך גם תעורר את רחמיו מחד, ותפתח את לבבו להעניק לך ביד רחבה – מאידך". בנמשל, דוד המלך אומר: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'... תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי" (שם, א-ב) ובכך מעורר את רחמי האל מצד אחד, ומצד שני הוא משנה את הטון כאשר הוא עובר לשלב הבקשה: "קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי" (שם, ה) – שאיפתו היא גבוהה, לדבר ה' ולפי רום ערכו. כך גם הוא מצווה את ישראל לבקש בגדלות: "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי עִם ה' הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת, וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו" (שם, ז-ח).


דרך נוספת לקריאת הפרק היא בהקשר של מעמקי החטא והייאוש. דוד קורא לה' מעמקי חטאו: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'" (שם, א), אך בכל זאת הוא מבקש מאדונו: "אֲ-דֹנָי, שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי" (שם, ב). הפניה הזאת אל אלוהים בלשון "אדנות" מלמדת על תחילת תיקון החטא. הלא כאשר האדם חוטא, הוא מסיר את ה' מלהיות אדונו, בעצם עברו על דבר ה' הוא מפר את יחסי אדון-עבד שבינו ובין ה'. ראשית הסליחה היא לומר "אתה האדון שלי". וכבר הזכרנו בהקשר זה את דברי רש"י בפתיחת פרק נ"א: "אֲ-דֹנָי, שפתי תפתח - מחול לי, ויהי לי פתחון פה להגיד תהילתך". מתוך הכתרת ה' לאדונו, יש מקום לסליחה ולפתחון הפה של העבד. ממשיך ואומר דוד: "אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ, אֲ-דֹנָי מִי יַעֲמֹד?" (שם, ג) - אין אדם שיוכל לעמוד (להתקיים) אם הקב"ה ישמור את עוונותיו. "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא" (שם, ד) – אם לא תהיה סליחה החוטא יאמר נואש ולא ישוב מחטאו אלא להפך – רק יגביר את רשעו ויראת השמים תתערער עוד יותר. ולכן: "קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי" (שם, ה). ועוד יש לומר: "אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ" - נדייק: "עוונות" סתם, ולא "עוונותי" - אומר דוד לקב"ה: החטא אינו עצמי לי אלא מקרי. ואתה, שרוצה בעמידתו של האדם, סלח לנו: "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא" (שם, ד) – הסליחה הזו לא תעורר בנו חלילה זלזול, אלא אדרבה – תמחיש לנו כמה מידת טובך גדולה ותעניק לנו את מידת יראת הרוממות. ממשיך דוד ומתאר כיצד באופן עצמי הוא לא חוטא אלא להפך – הוא מקווה לה': "קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי" (שם, ה). הנשמה באופן עצמי מתגעגעת לאלוהים, גם מבלי שהגוף ידע וישגיח בכך. "נַפְשִׁי לַא-דֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר" – נפשי מצפה לה' כשומר המצפה לבוא הבוקר. ואז דוד פונה אל הקב"ה בשם הוי"ה ולא בשם אדנות: "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה', כִּי עִם ה' הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת. וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו" (שם, ז-ח). מידת הדין רמוזה באותיות י"ה (שהוזכרו בפסוק: "אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ, אֲ-דֹנָי מִי יַעֲמֹד" (שם, ג)), ומידת החסד והרחמים רמוזה בשם הוי"ה. מידת הדין מסוגלת להיות זאת ששומרת ומקיימת על העוונות – על חשבון קיום האדם. לעומת זאת, שם הוי"ה מאפשר וחפץ בקיום האדם, ולכך אליו ישראל צריכים לחלות: "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה', כִּי עִם ה' הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת. וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו" (שם, ז-ח). כי נתינתו היא ברחבות, ויש לו אוצר של פדות, סליחה וחסד.