פרק ק"ח: נכון ליבי אלוהים, אשירה ואזמרה אף כבודי

כותרתו של פרק ק"ח הוא "שיר מזמור לדוד". אנו מכירים את פסוקיו מפרקים נ"ז וס', והרבה דעות נאמרו על כך בדברי החוקרים. פרקים נ"ז וס' לפי כותרתם הם פרקי "מכתם". בעבר בארנו כי פרק "מכתם" הוא כמעין מזכרת אישית של דוד. לעומת זאת, פרקנו הוא פרק "שיר מזמור" - שיר המלווה במנגינה, כלומר – דוד הופך את המכתמים שכתב בצעירותו לשיר מושר בפי כל. ובמילים אחרות המכתמים שכתב דוד למגירה עברו עריכה על ידו לשירים ראויים לביצוע הלווים במקדש.


מיד בתחילת המזמור מופיעה ההכרזה: "נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה אַף כְּבוֹדִי" (תהילים ק"ח, ב). דוד מצהיר כי ליבו מוכן ומזומן לשיר ולזמר לפני המקום, ואפילו "כבודו" מוכן לכך. מהו הלב ומהו הכבוד? הלב הוא מקור החיות של הגוף, והכבוד הוא מקור החיות של הנשמה. במילים אחרות, הכבוד מסמל את הנשמה שהיא כבודה של הגוף (רד"ק). אם כן, כאשר דוד אומר "נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה אַף כְּבוֹדִי" - הוא מצהיר כי ליבו ישיר לאלוהים בעזרת שירה בפה, ונשמתו תזמר, תנגן בעזרת המחשבות השכליות. רק כך השיר (וכן התפילה) שלם – כאשר יש בו רגש ושכל גם יחד.


הרב קפאח זצ"ל שהיה תלמיד חכמים גדול, הוגה דעות חשוב ומתרגם גדול, טען שהשירה צריכה לבוא ממקום עיוני, כיוון שתפקידה הוא להעלות את הנפש במושגים פילוסופיים. במאמרו "אכילת ג'עלה מה היא", מתאר הרב קפאח שבתימן היו יושבים לג'עלה (התכנסות סביב שולחן פירות וקליות) והיו מפייטים: "כאשר אנו בוחנים את שירת יהודי תימן במסיבות השונות ובבתי משתאות, נמצאים כולם שירי מחשבה, תהילה ותפילה". בתוך מאמרו, הוא משמיע ביקורת מחמירה וקפדנית על תרבות השירה שלנו כיום (אפילו החסידית): "ומה שרים היום? אנשים הובלי הבלים מתמוגגים למשמע ליצנות של אברימל'ה מלמד, כשכל הקהל או רובו מלווים את הליצן הראשי, כאילו היו עונים "אשירה לה' כי גאה גאה"". ובהמשך הוא מבקר את תרבות הריקוד: "טובים שבהם מתגודדים כמשפטם, ראשו של זה בצד ערפו של זה, רוקעים ברגליהם וגועים בגרגרותיהם "כיצד מרקדין, כיצד מרקדין" – עשר, עשרים ושלושים פעם. הזו השירה שהתירו חז"ל? כלום אינך יודע כיצד מרקדין? מרימים רגל ומניחים רגל, וירקידם כמו עגל. כלום שירה זו מותרת? כלום רשאי אדם כשר לעמוד אפילו במקום שירה זו? כתב הרמב"ם בהלכות תענית: "וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות, או שיר של הודאות לה' וכיוצא בהן על היין". ואיזה שבח ותהילה יש ב"כיצד מרקדין"?". עוד הוא אומר על ההתפעלות מן הריקוד שאינה רוחנית, אלא: "התפעלות המלווה שגאות פראיות: "אואואואו". כן, טוענים הם כי זו התרוממות הנפש. אני מבין שזו התרוממות נפשו מקרקעית בטנו עד קצה חוטמו, וכל עוד נפשו באפו – יושב הוא, נושם ונושף בכבדות, כשזיעתו ניגרת מכל עבריו וסרחון בית שחיו נודף למטחוי קשת. כן, זו "התרוממות הנפש". ואילו רצה אותו האיש לפתור בעיה מתמטית מסובכת, או לתשבר תבנית גיאומטרית מקומרת, האם היה יושב בשקט ונח, מרכז מחשובתיו ומתבונן, או שהיה קם, רוקד ורוקע ברגליו?".


דבריו של הרב יוסף קפאח, אף על פי שיש בהם הומור, חריפים ונוקבים הם וקשים להלימה. ובכל זאת טוב לנו לקחת מוסר מדבריו, לשמוע את הצליל הזה המבקש מאתנו שכאשר אנחנו שרים – שיהיו הלב (הגוף) והכבוד (הנשמה) מחוברים יחד. שידע הפה מה הוא אומר ומה כוונת הדברים, וכאשר יש חיבור של המחשבה עם הרגש והדיבור – אפשר לקוות שהשירה תיענה.