פרק ק"ו: כי לעולם חסדו

בפרק ק"ה, קראנו על עצמאות ישראל: "וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן, בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו. וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ, הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"ה, מג-מה). הפרק שלנו מספר על אבדן העצמאות הזו, ועל יציאת ישראל לגלות.


הפרק פותח באמירה כללית: "הַלְלוּיָהּ הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (שם ק"ו, א) – בכל "עולם", רוצה לומר: בכל מצב, יש להתבונן בחסדו של אלוהים. ממשיך המשורר ואומר: "מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה', יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ" (שם, ב). הגמרא (יומא סט) מספרת שמשה רבנו השמיע את תהלתו של אלוהים ואמר שהוא האל הגדול, הגבור והנורא. לעומתו, ירמיהו הנביא אמר: "נכרים מקרקרים בהיכלו?! איה נוראותיו?" ולכן השמיט את התואר "נורא". לאחר מכן בא דניאל, בעומק הגלות של בבל, ואמר: "נכרים משתעבדים בבניו?! איה גבורותיו?" ולכן השמיט את התואר "גבור". באו אנשי כנסת הגדולה ואמרו: "זוהי גבורת גבורתו, שכובש את יצרו שנותן ארך אפיים לרשעים, ואלו הן נוראותיו – שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?". כנסת הגדולה היתה של אנשים גדולים בעלי מבט של גדלות. הם אומרים: אדרבה, לעולם חסדו של אלוהים ישנו. וגם בעומק הגלות ישנו חסד עצום של עצם קיומו של עם ישראל. וכך נרמז בפסוק: "מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה', יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ" (שם, ב) – יש להשמיע את כל תהילתו של הקב"ה: הגדול, הגבור והנורא, וזאת לאור ההתבוננות פסוק א' שלימדה אותנו שבכל מצב חסדו של ה' עמנו: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (שם, א).


בפרק ק"ה העוסק, כאמור, בעצמאות ישראל, מצאנו לשון רבים ביחס לעם ישראל: "בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ" (תהילים ק"ה, מג-מה). לעומת זאת, כשיורדים לגלות, כל אחד מישראל הופך להיות פרט, יש מעבר מן הכלל אל הפרט: "אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט, עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת" (שם ק"ו, ג). הדבר בא לרמז שגם כאשר אין ה"כלל" מורגש, הפרט חייב להמשיך לשמור את תורת ה' והמצוות. אלא שיש בדבר סכנה, שהרי אם כל פרט הופך להיות אחראי על התורה, יכולים להגיע מתוך שכחת הכלל לידי שנאת חינם ופלגנות. ועל כן אומר המשורר שהוא דואג לשמור על זיקה לכלל ישראל: "זָכְרֵנִי ה' בִּרְצוֹן עַמֶּךָ, פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ. לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ, לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת גּוֹיֶךָ, לְהִתְהַלֵּל עִם נַחֲלָתֶךָ" (שם, ד-ה). הוא גם מתוודה בלשון רבים ביחד עם עמו: "חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ, הֶעֱוִינוּ הִרְשָׁעְנוּ. אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ, לֹא זָכְרוּ אֶת רֹב חֲסָדֶיךָ, וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף" (שם, ו-ז).


כחלק מן המעבר מגאולה לגלות, נשים לב כי עד פסוק ח' יש פניה לאלוהים בלשון נוכח, ומפסוק ח' וכמעט עד סוף הפרק ישנו מעבר ללשון נסתר ביחס לאלוהים: "וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ לְהוֹדִיעַ אֶת גְּבוּרָתוֹ, וַיִּגְעַר בְּיַם סוּף וַיֶּחֱרָב וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת כַּמִּדְבָּר. וַיּוֹשִׁיעֵם מִיַּד שׂוֹנֵא וַיִּגְאָלֵם מִיַּד אוֹיֵב" (שם, ח-י). לקראת סוף הפרק, מדגיש לנו המשורר כי על אף ההסתר הגדול, אלוהים נמצא עם ישראל בגלותם, וחסדו עימם: "וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם, וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָיו. וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים לִפְנֵי כָּל שׁוֹבֵיהֶם" (שם, מד-מו). ומסיים המשורר בבקשה לגאולה ולשיבת העצמאות: "הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ. בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן, הַלְלוּ יָהּ" (שם, מז-מח). בכך, המשורר מכין את הקרקע לפרק ק"ז, שיעסוק בעצמאות ישראל שלאחר הגלות הארוכה.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א