פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין אם הוא שר אותה בכח או בפועל. השירה היא מצב תמידי של ההויה, מי שלא שר – מת, מה שלא שר – דומם. בפרקנו כולם שרים, ובתחילה מפרטים לנו את השרים מלמעלה למטה: "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם, הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים, הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו... הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ... הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם... (תהילים קמ"ח, א-ד). הסיבה שצבא השמים מהלל את שם ה' היא: "כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ... חָק נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר" (שם, ה-ו) – שירתם איננה בחירית. לאחר מכן, עוברים אל השרים בארץ – מלמטה למעלה: "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת, אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ, הֶהָרִים וְכָל גְּבָעוֹת עֵץ פְּרִי וְכָל אֲרָזִים, הַחַיָּה וְכָל בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף, מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֻמִּים שָׂרִים וְכָל שֹׁפְטֵי אָרֶץ, בַּחוּרִים וְגַם בְּתוּלוֹת זְקֵנִים עִם נְעָרִים... תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ" (שם, ז-יב). התיאור כאן הוא הדרגתי: דומם, צומח, חי ומדבר. מיהו המדבר? מלכים, לאומים, שרים, שופטים, בחורים, בתולות, זקנים, חסידים. כולם שרים. לכל אחד יש שפה משלו ודרך משלו להגיד את שבחו של אלוהים. כל אחד קורא בדרך אחרת, אך המשותף לכולם הוא ההלל. השפות הן שונות, אך ההילול זהה. כי מעל כל החילוקים והמחלוקות, מעל לכל שינויי הנוסחים והסגנונות: "נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ, הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (שם, יג) – שמו של אלוהים, מטרתו של אלוהים היא נשגבת ומתרוממת מעל לכל חילוקים שיש בין אדם לחברו. למעשה, כולם מהללים את שם ה' אך לא מגיעים באמת לשמו. אף אחד מאתנו לא קורא בשם ה' באמת, איננו קוראים לו בשמו הפרטי - שם הוי"ה - אלא משתמשים בתארים רבים במקומו, וזאת מדוע? "כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ" (שם) – שמו נשגב מבינתנו, ומה שאנו כן מצליחים לתפוס הוא רק את תאריו: "הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (שם).


דברים דומים ראינו כבר בפרק ק"ג שסיים בסדרת "ברכי": "בָּרֲכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ, בָּרֲכוּ ה' כָּל צְבָאָיו מְשָׁרְתָיו עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ, בָּרֲכוּ ה' כָּל מַעֲשָׂיו בְּכָל מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ, בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה'" (תהילים ק"ג, כ-כב) – ברכת האדם באה בסוף, כמו בפרקנו. אין זה מפני פחיתותו של האדם, אדרבה – האדם חשוב עד מאוד והוא שאחראי "לפדות" את השק, הוא זה שצריך להתבונן ולראות שכל הבריאה אומרת שירה, הוא זה שאחראי לדאוג שהיא תתנהל בצדק ובמישרים. "ראה מעשי כמה נאים הם – תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי" אמר הקב"ה לאדם. אם חלילה שיר של מי מהנבראים יפגם – על האדם לבוא בסוף ולמלא את החלל. לכך אומר דוד – אתם תברכו ראשונים את ה' ואני אשלים משלי: "בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה'" (שם).


פרקנו מסיים במילים: "וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ, הַלְלוּ יָהּ" (שם קמ"ח, יד) – בסופו של דבר, האנושות תתאחד להלל את שם ה' על ידי ההכרה בכך שעם ישראל נשא את שמו לכל אורך גלותו וקיומו. המילה החותמת היא: "הַלְלוּ יָהּ" – שיר ההלל הכללי הזה ישמע בקול גדול.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ז: ברך בניך בקרבך

במזמור קמ"ז יש שבח והלל לירושלים, ויש בו גם בקשה מירושלים שתשבח ותהלל את אלוהיה. יום לאחר מלחמת ששת הימים, פרסם עמוס עוז דברי ביקורת בעיתון "דבר" על שירה של נעמי שמר: "ירושלים של זהב". השיר נכתב עוד ל