פרק קמ"ב: הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך

"מַשְׂכִּיל לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בַמְּעָרָה תְפִלָּה" (תהילים קמ"ב, א). מזמור זה הוא "משכיל", דהיינו: לקח, תובנה שהתחדדה דווקא על ידי הצרה שנחתה על דוד, על ידי התכנסות נפשו למקום צר ניתנת לו אפשרות להתבונן פנימה. סיפור הרקע למזמור הופיע בספר שמואל (שמואל א כ"ד), כאשר שאול הטיל סגר על האיזור שבו דוד נמצא ונכנס לבדו למערה לעשות צרכיו. דוד וחייליו שהו בירכתי המערה, כאשר החיילים היו מעוניינים להרוג את שאול הרודף את דוד, ודוד הסה אותם. באותה שעה פורצת התפילה הזו מפיו של דוד. הוא מגיע לישוב דעת כל כך בהיר דווקא בזמן שהוא נרדף. הוא לא מקלל את שאול, הוא לא מחפץ לנקום או לפגוע בו. הוא מרגיש עזוב ונתון במסגר, ומתוך המסגר נפתח לו פתח מיוחד המחבר בינו לבין ריבונו של עולם. זו ה"השכלה", זה הלקח שדוד למד מאותה שעה – שדווקא בשעת הדחק, הוא קיבץ את חכמתו, אישיותו וכל כוחו כדי להתפלל. וכך אמרו חכמים במדרש: "מהו משכיל לדוד? כשהיה שאול ודוד במערה, ידע וראה שאין אדם עומד לא בממונו ולא בחכמתו ולא בגבורתו, ומה עומד לו? תפילתו. השכיל דוד וידע שאין טוב לו אלא תפילה, לכך נאמר: משכיל לדוד". את ההשכלה והתובנה הזו דוד הפך לתפילה, תפילה כללית המתאימה לכל אדם המרגיש שהוא נמצא ב"מערה" ובמיצר.


הפרק ממשיך בקריאות כפולות: "קוֹלִי אֶל ה' אֶזְעָק, קוֹלִי אֶל ה' אֶתְחַנָּן. אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי, צָרָתִי לְפָנָיו אַגִּיד" (תהילים קמ"ב, ב-ג). במדרש נאמר: "קולי אל ה' אזעק – שלא אפול בידי שאול, קולי אל ה' אתחנן – שלא יפול הוא בידי". דוד אינו רוצה ליהרג ואינו רוצה להרוג את שאול, אלא רוצה הוא להישאר חי ולהישאר בתמימות. דבר דומה אך שונה מצאנו אצל יעקב אבינו, עליו נאמר: "ויירא יעקב מאד ויצר לו" (בראשית ל"ב, ח), ופירש רש"י בשם חכמים: "ויירא - שמא יהרג, ויצר לו - אם יהרוג הוא את אחרים". עוד אפשר לומר: "קוֹלִי אֶל ה' אֶזְעָק, קוֹלִי אֶל ה' אֶתְחַנָּן" – הזעקה והתחנון באים ממקום שונה. כאשר נוחתת על אדם צרה שאין לה לכאורה שום הצדקה – הוא זועק מרה. לעומת, כאשר הצרה באה על האדם כגמול על מעשה ידיו, אז הוא איננו זועק אלא מתחנן ומבקש על נפשו. וכך, דוד המלך זועק לה' על מה שהוא מרגיש שנחת עליו ללא הצדקה נראית לעין, והוא מתחנן לפני ה' על מה שהוא מרגיש שיש בו הצדקה. כך גם בהמשך: "אֶשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שִׂיחִי, צָרָתִי לְפָנָיו אַגִּיד" (תהילים קמ"ב, ג) – "שיחי" היא: מרירותי, אלו הן הצרות שבאו עליו בצורה שאינה מוצדקת ואותן הוא ישפוך לפני ה' מתוך מרת נפשו, לעומת זאת: "צרתי" – אלו הן הצרות שבאו עליו בגלל שחטא, אותן הוא יגיד לה' ויבקש עליהן בצורה מדודה ושקולה יותר.


הפרק מסתיים במילים: "הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ, בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים כִּי תִגְמֹל עָלָי" (שם, ח). זהו מבט חיובי של דוד -–המבקש מה' שיוציא את נפשו ממסגר על מנת שיוכל להודות את שמו כראוי, ועל מנת שסיפור חייו יהווה תמריץ לצדיקים להודות את שמו של ה' ולהכתירו. אלו מעייניו של דוד בזמן שהוא נמצא בצרה. פעם, ניגש אלי בחור שהיה בקשיים, וייעצתי אותו להעלות את שעל ליבו על הכתב. הוא עשה כן, ושירה יצאה ממנו. על פי זה הסביר לי: "הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי" – מתוך מסגר הנפש יש מסוגלות להוציא שירת הודאה אמיתית מקורית.