הפילוסוף היהודי המתבולל אלבר ממי בחר לפתוח את ספרו "שחרורו של היהודי" במשפט הבא: "ספר אופטימי – מבוא, רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל, רבת צררוני מנעורי גם לא יכלו לי". כנראה זהו משפט אופטימי מאוד, בו הוא מצטט מפרקנו: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרַי יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל, רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי גַּם לֹא יָכְלוּ לִי" (תהילים קכ"ט, א-ב) – הפסוקים מתארים את עם ישראל כעם שנרדף מנעוריו – אך בסופו של דבר לא מצליחים שונאיו להכחידו. ההיסטוריה של העם היהודי רצופה בטרגדיות, האסונות חוזרים בצורה ריתמית, נדמה שקיומנו עובר בין צרה לצרה – וכשיש רגע של שקט בין הצרות אנו מודים עליו ומתנחמים בו. מי שרוצה ללמוד את ההיסטוריה שלנו כעם, יכול לעשות זאת בנקל תוך סקירה של הצרות שפקדונו – החל בשעבוד מצרים, המשך בשעבוד בבל, מסעי הצלב והאינקוויזיציות, גירוש ספרד, גלות מוזע בתימן, השואה ועוד. "עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים, הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם" (שם, ג) – הפילונו לקרקע והחלו לחרוש בנו. הם מאריכים את החרישה גם מבחינת כמות החרישה אך גם מבחינת זמן – שנאת היהודים התארכה והתארכה עד העת החדשה של ימינו אנו. אך ה' לא מאפשר להם להשיג את מבוקשם: "ה' צַדִּיק קִצֵּץ עֲבוֹת רְשָׁעִים" (שם, ג) – הקב"ה חיבל בעבות – הלא הוא החבל המקשר בין המחרשה לבין הסוס. ועוד יש לדייק ולומר: "עֲבוֹת רְשָׁעִים" – ולא "עבות רשע". הרשעים היו רבים ולא מאוחדים ברשעתם. לו היו הרשעים מתאחדים לאגודה אחת היה לנו קשה מאוד לשרוד.
בפרק זה יש אליטרציה (=הישנות צלילים) של האות צ', בצרה ובהצלה. צרות צרורות בצרורות, צר ומצוק מצאונו, בצער ובצמא צומתנו. וכנגד זאת הישועה: ה' צדיק קצץ עבות רשעים. מאחל המשורר לשונאי ישראל: "יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן" (שם, ה) – עד כה לא הוזכרה ציון כי אם ישראל, ללמדנו כי שנאת שניהם שורשה במקום אחד. אם בעבר היתה שנאת ישראל (האנטישמיות) נפוצה יותר, כיום היא הומרה בשנאה לציונות, בשנאת ציון. אך באמת זו אותה שנאה שרק שינתה את בגדיה הצואים.
המשוררת ויסלבה שימבורסקה כתבה שיר על השנאה, הבה נקרא כמה בתים מתוכו:
"הביטו מה יעיל עודנו כושר הביצוע שלה,
ואיך היא מחזיקה מעמד איתן
במאה שלנו, השנאה.
באיזו קלות היא מדלגת על משוכות גבוהות.
באיזו קלות היא עטה, לוכדת.
היא איננה כמו הרגשות האחרים,
מבגרת וצעירה מהם, בד בבד.
יולדת בעצמה את הסיבות
שמחיות אותה.
אם היא נרדמת, הרי לעולם לא לנצח.
נדודי שינה לא מחלישים אותה, אלא מחזקים.
...
נכונה כל רגע למשימות חדשות.
אם היא אנוסה לחכות, תחכה.
אומרים שהיא עיורת. עיורת?
יש לה עיני צלף חדות.
והיא צופה ללא חת אלי עתיד
היא לבדה".
סיום השיר בא לומר שהשנאה צופה אל העתיד שבו היא תהיה לבד. כך מסיים גם פרקנו: "יִהְיוּ כַּחֲצִיר גַּגּוֹת שֶׁקַּדְמַת שָׁלַף יָבֵשׁ, שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר וְחִצְנוֹ מְעַמֵּר" (שם, ו-ז). שיבת ציון מלווה היא בחקלאות, לכך מדברים כאן אל השבים לציון במשל מעולם החלקאות. בעולם החקלאות ישנו חציר שגדל על הגגות ואינו ראוי לאכילה מפני שהוא נמצא במקום גבוה בו הוא מתייבש במהירות - היובש מקדים לבוא עוד טרם שהחציר מבצבץ החוצה: "שֶׁקַּדְמַת שָׁלַף יָבֵשׁ". לכן, אף קוצר ואף מעמר לא אוסף אותו בכפו ובחוצנו (דש בגדו). הנמשל הוא שנאת ישראל שלא תועיל במאומה. יתירה מכך: "וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים בִּרְכַּת ה' אֲלֵיכֶם בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם ה'" (שם, ח), עולם החקלאות מלא בסחבקות ובדברי עידוד וברכה של העובדים זה לזה (כפי שמצאנו אצל בעז הבא לבקר את הנערים העובדים בשדה). לעומת זאת, הָעֹבְרִים – שעל פי המדרש הם אומות העולם – לא יברכו את שונאי ציון שצמחו מתוכם והטיפו לשנאת ישראל וציון מתוכם, אלא יבודדו אותם ויתנתקו מהם. זוהי מידה כנגד מידה – בבדידות שדנו בה שונאי ציון את ישראל – הם ידונו בעצמם בבדידות נצחית. השנאה תהיה לבדה בודדה.
Comments