"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא ה' הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו" (תהילים קכ"ח, א). הטיפוס המתואר כאן הוא ירא ה' ההולך בדרכיו - יראת ה' גורמת לו לסור מרע ולעשות טוב. עוד ענין חשוב יש בירא ה' הזה: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (שם, ב) - מדובר על אדם ירא שמים שהוא גם יגע. הגמרא (ברכות ח) דורשת על הפסוק בפרקנו: "ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא [משמו של עולא]: גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתיב: "אשרי איש ירא את ה'", ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" - אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ולגבי ירא שמים - "וטוב לך" לא כתיב ביה [לא נאמר בו]". חכמי ישראל במשך הדורות התקשו להסביר דברים הללו כפשוטם. לעניות דעתי, הפירוש הנכון הוא כך: יש לפנינו שני טיפוסים – האחד הוא ירא שמים המסתגר לו בד' אמות של הלכה, והשני הוא ירא שמים המשלב תורה ומלאכה, משלב את יראת השמים שלו עם החיים המציאותיים. זה שנהנה מיגיע כפו - קונה בנפשו את מידת העצמאיות וההשתדלות, הוא לא יושב בחיבוק ידיים מתוך בטחון שה' יספיק לו את פרנסתו, אלא הוא פעיל, יוזם ופרודוקטיבי. לעומתו, ירא השמים שאינו יגע, אמנם בוטח בה' – אך מידת הבטחון הזו גורמת לו לקנות את מידת הבטלנות. מידת הבטלנות אינה מסתכמת בחוסר מעש, אלא היא משפיעה גם בדרכי קניית המעלות השכליות והרוחניות. אותו ירא שמים היגע והעצמאי, ימשיך ויעלה מדרגה לדרגה בכוחו, ונפשו לא תאמר "די" לכל השכלה, לכל ידיעה ולכל מידה טובה. כשם שהוא יגע על פרנסתו, הוא ימשיך ויתייגע על שלמות נפשו. לעומתו, ירא השמים שלא קנה בנפשו עצמאיות – יסתפק במה שיש לו בגשמיות וברוחניות גם יחד. יש דברים שהוא יוותר עליהם, הוא עשוי "לזרוק" את השכל, יסתפק בחיי דת פשוטים שיש בהם יראת שמים אך אין בהם "מי שנהנה מיגיעו". ועל כך אומרת הגמרא: "גדול הנהנה מיגיעו" – גדול מי שהוא ירא שמים ועומד על רגליו, ובכך הוא גם נותן כבוד לתורה - שחלילה אנשים לא רואים את התורה כמייצרת בטלנות אלא להפך. יש לו כח, ובכוחו הוא עולה מחיל אל חיל. בכותלי בית המדרש קל יותר להיות ירא שמים, ואילו הוא יוצא אל השוק ומקיים את התורה בחיים המעשיים, שם הוא מתמודד עם יצר הרע באמת וממשיך להיות ירא שמים.
בפרקי אבות דרשו חז"ל (אבות ד', א): "איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". אשריך, בעולם הזה, וטוב לך, לעולם הבא". במבט ראשון, התכונה הזו של ה"שמח בחלקו" נראית כמתאימה יותר לעני מאשר לעשיר. התנא ששנה את משנה זו וקרא את פרקנו, ודאי הבין שהפרק עוסק באדם פשוט שיגע ובכל אופן אשתו כגפן פוריה בירכתי ביתו, בניו כשתילי זיתים סביב לשולחנו, ומברכים אותו שיזכה לראות בחיי נכדיו. אם כן, לא ברור מדוע ייחס התנא תכונה זו דווקא לאדם עשיר – שלכאורה נשאר בעושרו גם כשאינו שמח בחלקו! לכך, פרשתי את המשנה כולה בצורה שונה. אנו רגילים לקרוא אותה כך: "[שאלה:] איזהו עשיר? [תשובה:] השמח בחלקו. [ראייה:] שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". ואני קוראהּ כך: "[שאלה:] איזהו עשיר השמח בחלקו? [תשובה:] שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". כלומר, על איזה עשיר אפשר לומר שהוא באמת שמח בחלקו? על עשיר שעושרו בא אליו מתוך יגיעה, כל שקל יקר וחשוב בעיניו. ראייה לדבר מצאנו בגמרא (עירובין סד.) האומרת שאדם שמחזיק בנכסי הגר (אדם שאין לו יורשים) – מה יעשה ויתקיימו בידו? והגמרא מביאה כמה דרכים על מנת שיוכל לקיים את הכסף. נמצאנו למדים שכסף שאדם לא יגע עליו – עליו לחשוב ולהתייגע על מנת לקיים אותו בידיו.
שני המדרשים שהבאנו קשורים זה לזה ובעלי מסר דומה. העושר והתורה, הגשמיות והרוחניות – טעמם הטוב הוא כאשר הם מגיעים על ידי יגיעה, לא על ידי בטלנות וחיבוק ידיים ולא מידיו של אלוהים בלבד – אלא על ידי יוזמה של האדם וברכת ה' עליו.
Comments