פרק קכ"ז: כחצים ביד גבור כן בני הנעורים

"שיר המעלות" זה מיועד לבנו של דוד – שלמה, ובו מצטלצלת היטב האות ש': "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה: אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ, אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהילים קכ"ז, א). אומר דוד לשלמה: גם אם תבנה את הבית (המקדש) היפה ביותר, כל עוד שלא תעשה זאת בחסות אלוהים - הבית הזה לא שווה מאומה. כל מה שעושה האדם הוא בגדר "השתדלות", ומי שרודף אחר חיי העולם הזה ברוב דאגה, עבודתו היא עבודת שוא: "שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים" (שם, ב). לעומתו, ירא ה' שמשליך את דאגתו ובוטח בה' - "כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא", הוא עושה מתוך שנתו את מה שהעמל עושה ביגיעה רבה. דווקא ההכרה הזו של קוצר יד בזה שהאדם יגע ויכול להיות שלא ישיג ביגיעתו דבר, היא היא שגורמת למי שבוטח בה' להיות רגוע ולעשות את מה שיש בכוחו לעשות באמונה – ואת מה שמעל כוחו לזרוק על אלוהים. אומר רש"ר הירש: "במקום שבו מתחלת דאגתם של אחרים, שם ראשית בטחונו של ירא ה'".


הדאגה הגדולה ביותר שיש לנו – אלו הילדים. כיום מרבים לדבר על המצב הסוציואקונומי של האדם - האם כדאי לו להביא ילדים במצבו, האם יוכל לעמוד בגידולם וכו'. אין לזלזל בכל השאלות הללו, אך היכן היא מידת הבטחון? יש המאחרים להביא ילדים לעולם לעת זקנותם, בזמן שאין להם כח כל כך לגדלם - האם זה כדאי? אומר לנו המזמור (וכדאי לנו לשמוע את דבריו גם אם איננו מסכימים להם באופן מיידי): "הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן, כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם. לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר" (שם, ג-ה). כאמור, הדאגה הגדולה ביותר שיש להורה היא דאגת הילדים – איך אגדל אותם? איך אפתח אותם? איך אתן לכל אחד מהם די מחסורו? כל ילד מוסיף כביכול דאגה להוריו. אך כבר לימדנו שלמה בר שיחיה: "ילדים – זה שמחה, ילדים – זה ברכה", והצדק עמו. לבטח מדבר הוא על דמות האדם שבוטח בקב"ה ורואה בכל ילד - נחלת ה'. ה' סומך עלי, מאמין בי – ומפקיד בידי מאוצר הנשמות ילד, ועוד ילד ועוד ילד. הוא נותן לי עוד בריה מבריותיו לטפל בה ולחנכה.


"כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים" (שם, ג) – בני הנעורים אלו הבנים שנולדים לאדם כאשר הוא עוד נער, כאשר כוחו במותניו. הוא נושא אשה כשעודו צעיר, ואינו חושש מפני הדאגות הכרוכות בזה. כמה פעמים שמענו הורים שאמרו: "שיסתדרו לאט לאט בחיים ורק אח"כ יתחתנו", וכמה פעמים שמענו לצערנו את האמירה: "חבל שהוא/היא לא התחתן/התחתנה כשהיה/היתה צעיר/ה". מוטב שהאדם ישא את העול בנעוריו, עול של משכנתא ופרנסה וכדומה – מאשר יפספס את התחנה המרכזית בחייו ששמה "חיי משפחה". בזמן שההורים צעירים, יש להם מרץ וסבלנות לגדל את הילדים. הילדים הללו הם כחיצים זריזים שהושלכו על ידי הורים גיבורים שכיוונו את החיצים בגבורה, וככל שכח ההורים רב יותר – החץ מדויק יותר ועף למרחוק, כוחו אצור בתוכו והוא נושא אותו הלאה במסעו, גם כאשר היורה כבר הסיר את ידו מן הקשת. כך הם הילדים של בני הנעורים - בעלי כח רב להמשיך את כוחו ביתר שאת וביתר עז. ילדים כאלו גדלים עם בטחון עצמי רב ואיש אינו יכול להם: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר" (שם, ה).


המשורר חליל ג'ובראן בספרו "הנביא" כתב שיר שמזכיר מאוד את פרקנו, ושמו "הילדים". בספרו, נביא מגיע לעיר ושם מבקשים ממנו בני העיר להחכימם בכל מיני תובנות בכל מיני נושאים, ובין היתר בנושא ילדים. כך מתחיל השיר: "ואז, ביקשה אשה אשר תינוק בחיקה: ספר לנו על הילדים!". מתמונה זו משתמעת הנחת מוצא של האשה שהתינוק הוא שלה. ובאמת, פעמים שישנה רכושנות מסוימת של הורים כלפי ילדיהם: "אני גידלתי אותך", "נתתי לך הכל", "אתה שלי", "אני יודעת מה טוב בשבילך" וכו'. על רקע הנחת מוצא סמויה-גלויה זו, מתחיל הנביא לשאת את דבריו:


"ילדיכם אינם ילדיכם,

כי פרי געגועי החיים אל עצמם,

כי באים המה דרככם - אך לא מכם,

חיים עמכם - אך אינם שייכים לכם".


את המשפט האחרון צריך כל הורה לחרוט לפניו בעיני רוחו. ילדך הוא יצור החי איתך - אך אינו שייך לך, הוא יצור אוטונומי. ראיה לכך מצאנו בתורה בפרשת קרח, כאשר הוזכר עונשו של קרח: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש" (במדבר ט"ז, לב), לעומת הנאמר מאוחר יותר בפרשת פנחס: "ובני קרח לא מתו" (שם כ"ו, יא). מכאן למדנו שבני קרח לא היו בכלל "רכושו" (כדוגמת עבדיו), שאם לא כן – היו מתים יחד עמו.


"תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם,

כי להם הגיגיהם".

לילדך יש את הדרך המיוחדת שלו בעולם, אל תלביש עליו את המחשבות שלך. כל שכן - אל תפיל עליו את כל הכשלונות שלך. אל תחשוב שהוא צריך לתקן היכן שאתה נכשלת.

"גופם ישכון בבתיכם - אך לא נשמתם,

כי נשמתם מסתופפת בבית המחר -

שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם".


שמעתי פעם מהרב אורי שרקי שאמר בשם מניטו, שכאשר אשה יולדת – הילד מסמל מבחינתה את העתיד, והיא הופכת להיות שייכת לעבר. אחת מדרכי ההתמודדויות של ההורה עם המשבר הזה הוא השתלטות בלתי מודעת על חיי הילד. כאן אומר לנו המשורר: גם אם תחשבו שיש לאל ידכם לעשות כן, לא תוכלו להסיג את גבול נשמת ילדכם. שלו היא. לאחר מכן, המשורר מנסה להמתיק את הגלולה:


"אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם - אך אל לכם לעשותם כמותכם,

כי החיים פניהם קדימה לא אחור, ולא יתרפקו על האתמול".

כאן, מגיע המשורר לדימוי מתוך הפרק שלנו בספר תהילים:

"אתם הקשת ממנה כחצי חיים, ילדיכם שלוחים.

הקַשָּת מבחין בשובל על פני נתיב הנצח,

ברצותו כופף קשתכם למען חציו הנורים למרחקים".

הילד כאן משול גם לחץ אך גם לקַשָּת. הקשת היא כלי המאפשרת לקַשָּת לירות באופן שבו הוא רוצה ומבין לנכון, היא כלי שמש עבורו. כך החינוך לנער צריך להיות על פי דרכו של הנער.

"התרצו לידיו המותחות קשתכם,

כי אוהב הוא את החצים במעופם,

גם את הקשתות הנענות לידו".


נחזור לפרקנו: "כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים" (תהילים קכ"ז, ד) – האב בגבורתו הוא גיבור וילדיו שנולדו לו בימי נעוריו נושאים את גבורתו קדימה, אל השובל על פני נתיב הנצח. "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם" (שם, ה) – אשרי האב שממלא את אישיותו מבניו ומכניס את רוח נעוריהם בקרבו. הוא לא נותן לזקנה להשתלט עליו, אלא רואה את העולם של ילדיו ומתאים את עצמו אליהם. הוא רואה גם את עצמו כשייך לעתיד ולא לעבר. הביטו בילדכם, הביטו בכח החיים שלהם והתמלאו ברוח בני הנעורים.