פרק קכ"ה: היטיבה ה' לישרים ולטובים בליבותם

במזמור קכ"ד תארנו את הגלות האחרונה. הפח נשבר, מוסד הגלות התמוטט ואינו עוד. כעת, יש הבטחה לשלום ושלוה: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הַבֹּטְחִים בַּה' כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב" (תהילים קכ"ה, א). בפרק ק"כ עם ישראל היו שקועים בצרה, מוקפים בהרים בהם הדהדה זעקתם, וכעת מתהפכת התמונה וההרים מתוארים כסמל לבטחון: "יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ, וַה' סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (שם, ב).


בפרקנו מופיעות כמה קבוצות: הבוטחים, העם, הרשעים, הצדיקים, הטובים והישרים בליבותם והמטים עקלקלותם.


הבוטחים בטחון מלא בה' יזכו להגנה ובטחון כהר ציון – "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הַבֹּטְחִים בַּה' כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב" (שם, א).


העם - באופן כללי אלוהים מגן על עמו ומקיימו לעד: "יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ, וַה' סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם" (שם, ב), וכן נאמר בסיום הפרק: "שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל" (שם, ה). הכלל תמיד זוכה להגנה.


"כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם" (שם, ג). פסוק זה מתאר פחד מסוים ממצב בו הצדיקים ילמדו מדרכם של הרשעים ויתקלקלו, כאשר אומר הצדיק לעצמו: אך ריק זיכיתי לבבי, הנה רשעי עולם ושלוי עולם ישגו חיל, שוא עבוד אלוהים. לכן, אלוהים מגן עליהם ומנתק מגע בין הצדיקים לרשעים. הרב קוק לימדנו שיש צדיקים שהקב"ה כל כך בטוח בצדקתם – שהוא מאפשר להם לאהוב את הרשעים הכי גדולים, כי אין כל חשש שהם יתקלקלו מחברת הרשעים. אך יש צדיקים חלשים יותר, צדיקים "פרטיים" המקיימים תרי"ג מצוות, אוכלים אוכל כשר ואף מניחים תפילין של רש"י ורבנו תם. אך אלו צדיקים שאם יכירו את הרשע – הם חלילה יתקלקלו. לכך, הקב"ה מוליד שנאה בליבם אל הרשע, כדי לנתק מגע ביניהם לבין הרשעים ולשמור אותם צדיקים על "אש קטנה".


ממשיך המשורר ומתאר את הקבוצה הבאה: "הֵיטִיבָה ה' לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם" (שם, ד). לא מדובר כאן בצדיק רגיל, שכן הצדיק יכול להיות מי שהיה רשע מעיקרו. לעומת זאת, הטוב והישר הוא ישר בליבו מעיקרו. כבר דברנו על כך שייתכן מצב של צדיק שאינו ישר – צדיק שעושה את הטוב ואינו עושה את הרע, אך ליבו מצוי במאבק תמידי בין הטוב לרע. לעומתו, הישר הוא טוב העושה את הטוב. בתלמוד (ברכות כט.), מצאנו ביטוי אותו הטביע אביי: "טבא לא הוי בישא" – אדם טוב לא יהיה רע. נדייק: טוב – אך לא צדיק. כלומר: מי שהוא טוב מעיקרו – לא יהיה רשע, מה שאין כן צדיק שאצלו יש עדיין ספק וחשש שמא ירשיע. מבטיח כאן המשורר: הישרים בליבותם יזכו לטובה יתירה מאת ה'.


חוזר המשורר ומדבר על הצדיקים: "וְהַמַּטִּים עַקַלְקַלּוֹתָם יוֹלִיכֵם ה' אֶת פֹּעֲלֵי הָאָוֶן" (שם, ה) – אם בכל זאת הצדיק חלילה ירשיע, הרי הוא אובד ברשעו כמו פועלי האוון. צדיק שפותח את דרכו אל הרשע, הקב"ה אינו מונעו מכך וממילא הוא יאבד כמותם.


ומסיים הפרק: "שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל" (שם) – כאמור, הכלל לא נמנה במדרג הגמול עליו עמדנו. על כלל ישראל – אלוהים שומר, על הפרטים – הכל על פי המעשה.