פרק קכ"ד: הפח נשבר ואנחנו נמלטנו

בפרק זה, הישועה עליה התפלל המשורר בפרק הקודם, כאשר הוא זעק ואמר: "חננו ה' חננו" (תהילים קכ"ג, ג) - נענתה, הנה באה הישועה. עתה הגיע זמן ההודאה לאלוהים: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל, לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם - אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ, אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ... בָּרוּךְ ה' שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם" (שם קכ"ד, א-ו). מתאר המשורר את אופן הישועה: "נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ" (שם, ז). בספר "כפליים לתושיה" שהזכרנו בעבר, מובא משל לציפור שנפלה בתוך פח ומוקש. עבר אדם ליד המוקש והציפור התחננה בפניו שיושיע אותה. פתח האדם את הפח וחילץ את הציפור. אמרה לפניו הציפור: אנא ממך, הרוס את הפח הזה! שכל אימת שהפח קיים, אני פוחדת שמא שוב אפול בו. בנמשל, המשורר לא מודה רק על יציאת ישראל מהגלות והשעבוד, אלא מבקש הוא מאלוהים שיבטל את הגלות והשעבוד כמוסד – לעד. כל זמן שהגלות היא אפשרית, ליבנו מרטט ואנו נוטים לכיוון הפחד, לכיוון החשיבה הגלותית המתבצרת. אנו מבקשים שהנפש תיגאל באמת, שלא יהיה לה שום פחד. לכך, אנו מבקשים מה' שישבור את הפח. רבי יוסף חיון אומר, שביציאה מגלות בבל נפשנו כציפור נמלטה מפח יוקשים - אך הפח לא נשבר. המלכות היתה של פרס והם שלטו עלינו גם בזמן הקמת המקדש, הגאולה לא היתה שלמה.


אפשר לומר שהציפור עליה מדובר כאן היא ציפור הנפש. היינו עמוק בגלות, אבל נפשנו - כציפור נמלטה ומשעבדנו לא יכולה לגעת בה לרעה. עם ישראל היה אלפיים שנים בגלות, נכנס אליה כעם ויצא ממנה כעם. באיזשהו מקום עם ישראל אפילו יצא "מרווח" מן הגלות, שכן הוא יצא ממנה עם ספר הזוהר, עם תלמוד בבלי וירושלמי, עם פרשנות וספרות ענפה, ועוד. בדורנו זכינו גם להמלט מן הגלות וגם להיות מובטחים לשבירת הפח. במדינת ישראל יש לנו כח משום ש"עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (שם, ח) – ה' ניצב לצידנו. עתה, אנו בטוחים בעצמנו ובה'. ברוח זו, הפרק הבא ימשיך ויאמר: "שיר המעלות, הבוטחים בה'" (שם קכ"ה, א) – אלה שבוטחים ש"עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ" – "כהר ציון לא ימוט, לעולם ישב" (שם).


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א