פרק קי"ג: רם על כל גוים ה' איך מהללים?

מזמור קי"ג פותח את סדרת שירי ההלל הקרוי בפי חכמים "הלל המצרי". כדי לדעת כיצד להלל, צריכים לעבור כמה הכרות ותובנות, וכך – לכל פרק מפרקי ההלל יש תוכן מסוים וצריך לשים לב אליו. כותרתו של פרק קי"ג היא: "הכרת אלוהים", והוא עומד על ההבדל בין הכרת אלוהים העברית לבין הכרת אלוהים של אומות העולם. הלא אנו רוצים שאומות העולם יצטרפו אלינו להלל את שם ה', אך בשביל שההלול יהיה שלם – הם צריכים לדעת את נמען ההלל, את אלוהים. לאחר שאומות העולם ידעו את אלוהים, נוכל לומר להם בהמשך: "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים, כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּ יָהּ" (תהילים קי"ז, א-ב).


פותח פרקנו: "הַלְלוּ יָהּ, הַלְלוּ עַבְדֵי ה' הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'" (שם קי"ג, א) – אתם, עבדי ה', תפקידכם הוא להלל את שם ה'. רוצה לומר: לגלות בפני הבריות את מטרותיו של אלוהים על מנת שכולם יכירו בטובו וחסדו ויבואו להלל את שמו, ואז יתקיים: "יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'" (שם, ג).


ומדוע אין זה קורה כבר היום? "רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה' עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ" (שם, ד). התפיסה של רוב בני אדם היא שיש אלוהים, אך הוא איזה "כח עליון" מרוחק, משהו שלא שייך לעולם שלנו. אנו לא נתערב בענייניו והוא לא יתערב בענייננו. תפישה זו היא הפך אמונת ישראל: אלוהים קרוב אלינו, מלוא עולם כבודו, זו מטרתנו בהסברתנו, ולכך אנו מדגישים את קרבתו אלינו: "מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת" (שם, ה).


כמו כן, ניתן לדייק מהפסוק: "רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה' עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ" (שם, ד) אבחנה דקה ביותר: פירוש המילה 'רם' איננה 'גדול'. גדול הוא מי שמתפשט למרחק. הוא נמצא איתך באותה נקודה, אך ממשיך מטפס ועולה לגובה. לעומת זאת, 'רם' שייך לספירה אחרת, הוא נשגב על זולתו. על אלוהים נכון לומר את שני הדברים גם יחד. אלוהים הוא טרנסצנדנטי ואימננטי להוויה גם יחד. וכך, בפרק צ"ט יש פסוק המשלים את המהלך: "ה' בְּצִיּוֹן גָּדוֹל וְרָם הוּא עַל כָּל הָעַמִּים" (שם צ"ט, ב). בציון ה' הוא "גדול" – הוא מטביע את חותמו על צביון החיים של הכלל והפרט בישראל. לעומת זאת, אצל הגויים ה' הוא "רם": "רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה', עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ" (שם קי"ג, ד) – הוא מעל החיים הארציים, ולכן צריך לדבר איתם שיתנו לו "רשות כניסה" לכל תנאי החיים של היחיד והציבור שלהם. אנו מלמדים אותם שעם כל גדלותו, אלוהים מתעניין בכל פרטי החיים: "מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן, לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ, מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה, הַלְלוּ יָהּ" (שם, ה-ט)


המסר מפרקנו, אם כן, הוא שההלל לא צריך לרומם את האלוהים מהחיים הארציים, אלא תפקידו ללמדנו שאלוהים פועל בשמים ובארץ גם יחד.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א