פרק קי"א: ראשית חכמה יראת ה'

מזמורים קי"א-קי"ב בנויים מעשרה פסוקים כל אחד, כאשר הם מסודרים באקרוסטיכון של הא"ב. רש"י אומר שמזמור קי"א מדבר בשבחו של הקב"ה, ומזמור קי"ב מדבר בשבחו של צדיק. במבט ראשון, חריגה אחת יש לדבר, והיא פסוק י' בפרקנו: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" (תהילים קי"א, י). פסוק זה מדבר בשבחו של צדיק, והוא מכין את הדרך למזמור קי"ב.


פסוק זה הוא מרכזי מאוד במחשבת היהדות. פרשני ימי הביניים רואים בו אזהרה לעוסק בפילוסופיה שיקנה יראת שמים תחילה, שמא תטה אותו מן האמונה. הרמח"ל מפרשו על דרך המוסר, ורואה בו אזהרה לקניית המידות הטובות קודם העיסוק בתורה, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה". בתלמוד (ברכות יז.) מובא שפסוק זה היה רגיל על לשונו של האמורא רבא: "מרגלא בפומיה דרבא: "תכלית (עיקרה של) חכמה תשובה ומעשים טובים", שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר: "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם", ל"לומדיהם" לא נאמר אלא ל"עושיהם" - לעושים לשמה (כדי לקיים את התורה במעשיהם) ולא לעושים שלא לשמה, וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא".


רבינו יוסף חיים מבגדאד, גדול חכמי המזרח במאה התשע עשרה, בפירושו "בניהו" מקשה על דברי רבא: רבא אומר כי החכמה מולידה בעקבותיה תשובה ומעשים טובים, והלא בפשטות - היראה היא שמולידה את התשובה ומעשים טובים! (כך למשל, הימים הנוראים (מלשון "יראה") מקדמים אותנו לעשיית תשובה). מסביר הבן איש חי על פי מעשה שהיה ברבנו סעדיה גאון שהלך לעיר אחת בשביל איזה עסק שהיה לו שם, והתארח אצל בעל בית אחד. ביום הראשון הביא לפניו בעל הבית שני מיני תבשילין ושני מיני פירות, ביום השני הביא לפניו שלושה מיני תבשיל ושלושה מיני פירות, וביום השלישי הביא לפניו ארבעה מיני תבשיל וארבעה מיני פירות, וכן על זה הדרך - בכל יום ויום היה מוסיף תבשילין ופירות לפניו. ביום האחרון לשהותו במקום, שאל רב סעדיה גאון את בעל הבית: בנוהג שבעולם, כבוד האורח יורד בעיני מארחו מיום ליום, ואילו אצלך אין כן. הכיצד? השיב לו בעל הבית: ביום הראשון הבאתי לכבודך אוכל לפי מה ששמעתי על מעלתך, וככל שחלפו הימים שמעתי וראיתי באופן ישיר את חכמתך וגדולתך, וכבודך גדול היה בעיני מיום ליום. שמע רב סעדיה גאון את הדברים, שב לביתו, נכנס לחדרו ובכה, וגזר צום על עצמו ארבעים יום. שאלוהו תלמידיו מדוע הוא עושה כן, והשיב להם: צריך אני לעשות תשובה על שחטאתי בכבוד הקב"ה. שבכל יום שאני לומד בו תורה – באותו יום אני מכיר יותר בגדולתו של הקב"ה, כל יום שאני קונה בו חכמה – אני מתקרב יותר לרבונו של עולם, ולכך - עלי להוסיף בעבודתו ויראתו במצוות ומעשים טובים יותר ויותר, ולא עשיתי כן. על כן, עלי לעשות תשובה על הדבר. על פי הדברים הללו, מבאר הבן איש חי: תכלית חכמה יראת ה' – התגדלותו של האדם בחכמה צריכה להוליד בו יראת ה', מכל תוספת חכמה שהאדם מוסיף - חייב להתחדש מעשה תשובה. ובכל יום שהאדם מתגדל - עליו לעשות תשובה לפי מעלת גדילתו, לפי רמת הכרתו וידיעתו את ה'.


מכאן נשוב לדברי רש"י בראשית דברינו, לפיהם המזמור שלנו מדבר בשבחו של הקב"ה. אנו אמרנו שלכאורה הפסוק האחרון בפרק מדבר בשבחו של צדיק ולא בשבחו של הקב"ה, אך נוכל כעת להסביר כי אף הוא מדבר בשבחו של הקב"ה – דרך שבחו של הצדיק. הכיצד? כאשר הצדיק עוסק בחכמה ומתגדל בה, על ידי כך הוא מכיר בשבחו של אלוהים יותר ויותר ודבר זה מוביל אותו ליראת ה' הפרטית, ואם כן יוצא שמתוך שבחו של הצדיק נמצאנו למדים על שבחו של הקב"ה.


(א"ה: הדברים תואמים לדרשה: "במקום בו בעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורין אינן יכולין לעמוד" - שהצדיק השלם ממשיך להשתלם עוד ועוד ואינו יכול "לעמוד במקום", אלא תשובתו הולכת ומתעלה לפי מדרגתו המשתלמת).