פרק קט"ז: אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב

את מזמור קט"ו סיימנו עם ההצהרה: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה, וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּ יָהּ (תהילים קט"ו, יז-יח). לא המוות והמתים כי אם אנחנו החיים, אנחנו המהללים. החיים הם הם שירת ההלל העליונה לנותן החיים. לא המוות, לא ביטולו של האדם כי אם קיומו הוא שמהלל את ה'. פרקנו הולך ומדגיש זאת: "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים" (שם קט"ז, ט).

גם פרקנו נותן ביטוי להלל גמור, וכאשר קוראים את ההלל בדילוג – מדלגים על פסוקים א'-י"ב שבו. ההלל השלם חלילה לא נמצא בביטולו של האדם לעומת גדלות אלוהים, אלא דווקא בנתינת מקום לאדם ולקולו.

בענין זה, שמעתי פעם מהרב אורי שרקי אבחנה מדוייקת ביותר: האסלאם מעריץ את אלוהים על חשבון האדם. אלא שמרוב שאלוהים הוא גדול וכביר, האדם וחייו בטלים ולא שווים מאומה. מנגד, התרבות המערבית מעריצה את האדם ואת רוחו על חשבון אלוהים. לעומת שניהם, היהדות מדברת על המפגש שבין אלוהים לבין האדם. היהדות מאמינה בגדלותו של אלוהים אך גם בחשיבותו של האדם, ובאפשרות של הדיבור ביניהם. המפגש הזה, הבא לידי ביטוי בדיבור, הוא עיקר עניינה של היהדות. פרקנו מדבר על המפגש בין אלוהים לאדם. האדם חשוב מפני שהוא נושא את קולו לאלוהים: "אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי. כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא" (שם, א-ב). מתוך קריאתו של אדם לאלוהיו, יש ערך לנפשו ולמנוחתה: "שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי" (שם, ז). בזמן שההכרה בחשיבות האדם והחיים מתגברת, אומר דוד: אקיים את נדרי בתוך העם, בשווקים וברחובות, ושם אבהיר להם ש"יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו" (שם, טו) – אלוהים לא חפץ במוות אלא בחיים.

רק אם אדם נמצא בחפזון הוא יכול לומר בטעות שכל קיום האנושות כוזב: "אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כֹּזֵב" (שם, יא) – דוד מעיד על עצמו כי חשב כך בזמן שהיה בחפזון, אך כעת הבין שלא כך הוא הדבר, אלא יש חשיבות ומשמעות לאדם. עוד אפשר לפרש, שזוהי הרגשתו של כל אדם מישראל העומד במצב של חפזון. כך היה ישראל בקרב עמים רבים, תמיד היה "בחפזו" – ברגל אחת קבע את מקומו הזמני, כאשר רגלו השניה מוכנה ומזומנה היתה להמשיך את נדודיו בגלות. והוא שואל את עצמו: היש טעם בשליחותי האוניברסלית לאומות העולם? היש טעם לבשר להם בשורה? הלא אני נרדף על ידם בכל מקום ובכל זמן: "אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כֹּזֵב" (שם, יא). אך כאשר אגיע לציון ולמקדש, שם כבר אדבר אחרת, שם אכיר בערכו של האדם: "מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי, כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא... נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּו, בְּחַצְרוֹת בֵּית ה' בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלִָם הַלְלוּ יָהּ" (שם, יב-יט). וכך מבאר רש"ר הירש: "בהביעי בקרבן ההודאה שאני חב לך, הנני גם קורא לכל בני האדם להעריץ את שמך... אם הישע שלנו ושל כל האנושות שייך לעתיד, אין פירושו של דבר כי בעתיד זה תסוג ציון וירושלים כענין של עבר בלבד, להפך. הגשמתו של עתיד זה תהיה קשורה בעיקר בציון כמקדש ה' ובירושלים כעיר ה', אשר שתיהן תחוגנה רק בעתיד זה את תפארת תעודתן השלימה. כך אמר ישעיה: אנוכי אנחמכם... ובירושלים תנוחמו. וכן גם אסיפת העמים אל ה', תהא התחלתה מציון ומירושלים". במילים אחרות, דוד אומר: בהגיעי לציון ולירושלים, אני מכין את הכוס ומזמין את כל העמים לבוא לשמוע את דבר ה'. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. זו נחמה לא רק לדוד, לא רק לעם ישראל, אלא לאנושות כולה.