פרק צ"ט: ועוז מלך משפט אהב

מזמור צ"ט מספר על התגלות אלוהים לעולמו. התפיסה העממית מצפה להתגלות שהיא מעין אפוקליפסה, כזו שתמוטט את מוסדות הארץ ותשדד את מערכות הטבע. לעומתם, יש שמצפים לאלוהים כדי שיביא את האור, את הסדר, המוסר והמשפט לבני האדם ויעזור להם לכונן אותם בעולמו. פרקנו מציג את הדואליות הזו. הפרק פותח בתיאור שהולם את התפיסה העממית: "ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים יֹשֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ. ה' בְּצִיּוֹן גָּדוֹל וְרָם הוּא עַל כָּל הָעַמִּים. יוֹדוּ שִׁמְךָ גָּדוֹל וְנוֹרָא קָדוֹשׁ הוּא" (תהילים צ"ט, א-ג), ואז בא פסוק ד' בענווה ואומר שאלוהים לא רוצה שנדע אותו רק בתור גדול וחזק, אלא במי שכוחו וגבורתו מתגלים דווקא במוסר: "וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב, אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ" (שם, ד). עיקרה של התגלות אלוהים לעולם איננה בקולות וברקים, אמנם היה צריך בהיסטוריה שיהיו דברים מעין אלו על מנת לעורר את בני האדם, אך הלב של מעשי האל הוא "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב". אלוהים אוהב משפט ומישרים, הוא רוצה את המוסר. לאחר מכן, חוזר הפזמון במשנה תוקף: "רוֹמְמוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו, קָדוֹשׁ הוּא" (שם, ה).


ממשיך הפרק ומתאר לנו במי אלוהים בוחר לנציגיו: "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל ה' וְהוּא יַעֲנֵם" (שם, ו). אלו הדוגמאות שהקב"ה אוהב בעוז מלכותו. הוא בחר במנהיגים שעניינם היה משפט וצדק – משה, אהרן ושמואל. משה רבנו כמי שמכונן את המשפט העברי, אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ושמואל שהסתוובב בכל הארץ על מנת להנחיל בה את המשפט והצדק. הקב"ה לא התגלה לשלושתם בקולות וברקים, אלא "בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם" (שם, ז) – בצניעות ובענווה, ללא אפקטים מרהיבים המושכים את ההמון. "שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו וְחֹק נָתַן לָמוֹ" (שם) – הם קיימו את התורה על מנת לכונן את דבר ה' בעולם, אין כאן חווייה מיסטית מעורפלת, אלא חוקה ברורה ומעשית. "ה' אֱלֹהֵינוּ! אַתָּה עֲנִיתָם, אֵל נֹשֵׂא (סלחן) הָיִיתָ לָהֶם, וְנֹקֵם עַל עֲלִילוֹתָם" (שם, ח) – אפשר להסביר שה' נקם במי שעולל עוולות למשה, אהרן ושמואל, ואפשר להסביר שהקב"ה העניש את משה, אהרן ושמואל על שעוללו הם בעצמם – משה ואהרן לא נכנסו לארץ, ושמואל הפסיק את כהונתו ונפטר בגיל צעיר מפני שבני לא הלכו בדרכיו. הפרק מסיים בפזמון החוזר: "רוֹמְמוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ כִּי קָדוֹשׁ ה' אֱלֹהֵינוּ" (שם, ו) כרוצה לומר לנו: גם אלו בעלי התפיסה העממית המצפים להתגלות מרהיבה מאת האלוה, וגם אלו המעולים העובדים את האל העושה את המשפט והצדק – כולם יחד מרוממים את שם ה'.