פרק צ"ז: אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה

בסיום מזמור צ"ז, באים שלושה פסוקים הפונים לאוהבי ה', לצדיקים ולישרים: "אֹהֲבֵי ה' - שִׂנְאוּ רָע, שֹׁמֵר נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם. אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה. שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה' וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ" (תהילים צ"ז, י-יב). רבים מהמפרשים רואים במילים "אור" ו"שמחה" שבפסוק י"א מילים נרדפות, כמו גם את המילים "צדיק" ו"ישר". לפי דבריהם, יהיה פירוש הפסוק: האור זרוע לצדיק, והשמחה זרועה לישרים.


אלא שאם נתבונן בפסוקים אלו, נבחין כי הצדיק מופיע בלשון יחיד, מה שאין כן הישרים המופיעים בלשון רבים, משמע שצדיק וישר אינם זהים. הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין, בהקדמתו לפירושו לתורה "העמק דבר" בספר בראשית, מסביר שיש אפשרות של צדיק שאינו ישר בהליכות עולמים. אפשר וכוונתו לאדם בעל מסורת דתית המקיים את מצוות ה', אך לא נוהג ביושר פנימי. הנצי"ב מביא דוגמא לדבריו בדמות דור החרבן של ימי בית שני, דור בו היו צדיקים שאינם ישרים ומרוב צדיקות הגיעו לשנאת חינם, הם חשדו והקפידו בכל מי שלא דמה להם ביראת ה' ובדרך עבודתו. השנאה והחשדנות הביאו אותם בסופו של דבר לידי שפיכות דמים של ממש. מן הסתם, היתה בידם הצדקה דתית למעשיהם והיו בטוחים כי הם עושים את רצון ה', אך טועים היו בחוסר ישרות. ה' אינו סובל צדיקים שאינם ישרים, צדיקים שהולכים בעקמימות עם כוונה לשם שמים. הדברים הללו נתמכים בדברי הגמרא (תענית טו) האומרת כי יש הבדל בין "צדיקים" לבין "ישרי לב": "לא הכל (זוכים) לאורה, ולא הכל (זוכים) לשמחה, צדיקים – לאורה, וישרים – לשמחה", ורש"י שם אומר: "ישרי לב עדיפים מצדיקים". אם כך, ניתן להבין את הפסוק אחרת: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" - הצדיק שיש לו מסורת דתית אך הוא אינו ישר – זקוק לאור כדי שחלילה לא ייכשל בדרך, אור שיגלה לו את הדרך הישרה לבל יטעה ובל ימוט בהליכות עולמים. לעומת זאת, ישרי הלב זקוקים לשמחה, כיוון שהם מוצאים בדרכם מעקשים רבים והדבר מסב להם צער רב. על כן, יש להם הבטחה: השמחה הזרועה להם מגיעה להם כרפואה. בדומה לכך מפרש רבי נחמן מברסלב: "ולישרי לב שמחה" – זהו תנאי, מי שרוצה שמחה – עליו להיות "ישר לב". וכך לשונו (ליקוטי מוהר"ן, ח"א, סימן ה'): "ועיקר השמחה הוא בלב, כמו שכתוב: נתת שמחה בליבי, ואי אפשר ללב לשמוח אלא עד שיסיר עקמומיות שבליבו, שיהיה לו ישרות לב, ואז יזכה לשמחה, כמו שנאמר: ולישרי לב – שמחה".


הבה נתמקד בביטוי: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק". לא ברור האם הכוונה היא שהאור הזרוע הוא של הצדיק, או שהאור הוא זרוע עבור הצדיק? הרש"ר הירש מפרש שהאור הוא זרוע בשביל הצדיק אך הוא טמון ואינו נגלה: "לפי שעה, האור שלו זרוע בחיק האדמה מאת אדון העולמים, ואף על פי כן הוא שמח באור שעוד יתגלה לעתיד". לעומת זאת, בתרגום השבעים - במקום "זרוע" תרגמו: "זורח" (נגלה), כלומר - ההפך מ"טמון". רש"י אומר: "זריעה ממש, מוכנת לצמוח להם". זאת אומרת, האור שייך ומוכן לצדיק. כעת מגיעה השאלה המתבקשת: היכן זרוע האור הזה? מפרש המלבי"ם: "אור זרוע לצדיק – שנמצא זרוע בם אור האלוהי, שהוא כמו זרע זרוע בנפשם, המוכן לפרות ולרבות אם ישקו וינצרו ויעבדו כזרע המוכן לפרות ולרבות". כלומר, האור זרוע בנפש הצדיק והוא צריך להוציאו מן הכח אל הפועל. ממשיך המלבי"ם ואומר: "כן מי ששומר נפשו ועובד עבודתן, יגדל האור הזרוע ויפרה עד יהיה אור שבעתיים, כמו שכתוב: ואורח צדיקים כאור נגה". אך לא די בכך, המלבי"ם אומר שלאחר שהצדיק יגלה את האור שהיה זרוע בו, האור רק יגדל: "ויתפלש עליו האור הגדול הנבואי, ובזה "לישרי לב שמחה" – שישמחו שמחה רוחנית על ידי אור האלוה הזורח בנפשם, בהילו נרו על ראשם, כמו שכתוב: אור צדיקים ישמח". המלבי"ם מחבר בין הצדיק לבין הישר ואומר שמדובר בשתי מדרגות – הצדיק טורח על מנת להוציא את האורה מן הכח אל הפועל, ומתוך כך הוא הופך לישר לב השמח בדרכו.


פסוק זה, "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה", הוא הפסוק המופיע בפתחו של יום הכיפורים. זוהי מגמתו של יום הכיפורים, זו ההכרזה אותה אנו אומרים בתחילתו לקהל: כולכם בחינת "צדיקים", יש בקרבכם אור זרוע, עליכם לקבל על עצמכם להוציא את האור מן הכח אל הפועל ולהיות אור עולם.