פרק צ"ה: היום, אם בקולו תשמעו

אנו נכנסים לסדרה של מזמורים צ"ה – צ"ט המוכרים לנו מקבלת שבת. מזמורים אלו, בצירוף עם מזמורים כ"ט, צ"ב, צ"ג – נקבעו כ"קבלת שבת" על ידי הרמ"ק (רבי משה קורדוברו). גיסו של הרמ"ק, רבי שלמה הלוי אלקבץ, כתב את הפיוט "לכה דודי" שאף הוא נכנס לסדר קבלת שבת. מאז, כל קהילות ישראל משתמשים בפיוט זה בקבלת שבת, ורוב קהילות ישראל משתמשים בששה ממזמורים אלו המתארים את ימות החול (כאשר כל פרק מכוון כנגד יום אחר מימות החול).


המזמור פותח ואומר: "לְכוּ נְרַנְּנָה לַה' נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ, נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ" (תהילים צ"ה, א-ב). הכניסה לשבת נעשית על ידי רננה, על ידי שירה. כל אחד זקוק ומוכרח להשאיר את מעקשי הלב בחוץ. רק מי שליבו ישר ושומע בקול ה' – זכאי לחסות בצל השבת וכנפי הבורא. השיר מתחיל בשירת הבריאה: "כִּי אֵל גָּדוֹל ה' וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים, אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ. אֲשֶׁר לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ" (שם, ג-ה). לאחר מכן, מגיעה הקריאה הלאומית: "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ, כִּי הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ" (שם, ו) עם ההתניה (שעליה נדרוש בהמשך): "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (שם). המזמור ממשיך בכך שיש כאלו שלא שמעו בקולו של אלוהים, ועל כן לא זכו לחסותו: "אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי. אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט (אקוץ, או: אתקוטט) בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי" (שם, ח-יב). בימות החול, קצת קשה להאזין לקול האלוהי – מקוצר רוח ומעבודה קשה, אך ביום השבת אנו נכנסים להקשבה ולהרפיה שתכליתה מנוחה.


על התנאי "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (שם, ו) נאמרו כמה וכמה מדרשים. רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן ח"א, רע"ב) אומר: "הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ זֶה כְּלָל גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, שֶׁלּא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם - הֵן בְּעֵסֶק פַּרְנָסָה וְהִצְטָרְכוּתוֹ צָרִיך שֶׁלּא יַחֲשׁב מִיּוֹם לַחֲבֵרוֹ כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים. וְכֵן בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַך, לא יָשִׂים לְנֶגֶד עֵינָיו כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה, כִּי כְּשֶׁרוֹצִין לִכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת ה' - נִדְמֶה לְהָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַשָּׂא כָּבֵד וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִשָּׂא מַשָּׂא כָּבֵד כָּזוֹ. אֲבָל, כְּשֶׁיַּחֲשׂב שֶׁאֵין לוֹ רַק אוֹתוֹ הַיּוֹם - לא יִהְיֶה לוֹ מַשָּׂא כְּלָל". כאשר האדם משקיף על ההצלחה היומית לבדה, הוא מצליח לצרף יום ועוד יום בעבודת הבורא. מסיים רבי נחמן: "וְגַם, שֶׁלּא יִדְחֶה אֶת עַצְמוֹ מִיּוֹם לְיוֹם לֵאמר: מָחָר אַתְחִיל, מָחָר אֶתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה וּבְכחַ כָּרָאוּי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר הָעֲבוֹדוֹת. כִּי אֵין לְאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה שֶׁעוֹמֵד בּוֹ, כִּי יוֹם הַמָּחֳרָת הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי. הַיּוֹם אִם בְּקוֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, הַיּוֹם דַּיְקָא, וְהָבֵן".


רבי שמואל הנגיד, בהגיעו לגיל חמישים, כתב פיוט קצר, ובו הוא מתייחס לברכה שברכה אותו אשתו: "שמח בעבור הגיעך אל אלי שנים חמישים בעולמך", וכך לשונו: "ולא ידעה כי אין חלוקה בעיניי בין ימותי אשר עברו ובינות ימי נח אשר אשמעה, כי אין לי בעולם לבד שעה אני בה – והיא תעמוד כרגע - ואחר כן כעב נסעה". מכל הפיוט הזה, בוחר אני במשפט: "אין לי בעולם לבד שעה אני בה" בתור המסר המרכזי עבורי, בבחינת: "היום – אם בקולו תשמעו". מי שזוכה לממש השקפת חיים כזו בכל יום, זוכה למנוחה ולחסות בצל האלוהים.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א