פרק פ"ח: מיודעי מחשך

בקריאה ראשונה, מזמור פ"ח תמוה מאוד. מצד אחד, הוא פותח בדברו על אלוהים בתור מקור הישועה: "ה' אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ" (תהילים פ"ח, ב), אך מצד שני - ממשיך בטון עצוב ומדכא: "כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ. נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל. בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ. שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת בְּמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת" (שם, ד-ז), ומסיים במילה "מַחְשָׁךְ" (שם, יט).


יש הרואים בפרק זה שיר המעורר מוסר. כותרתו היא: "שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת מַשְׂכִּיל לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי" (שם, א). מבאר רבי יוסף חיון שאת השיר הזה חברו בני קרח כדי למסרו למשורר המנגן על מחלת (כלי שיר), כאשר מטרתו של השיר היא "לְעַנּוֹת" – להכניע את נפש השומע וללמדו לקח ("מַשְׂכִּיל"). אכן, לפעמים יש צורך הסברה מוסרית הבאה לאדם על מנת להכניע את גאוותו. על כן, הפרק מתמקד במוות ובשאול, בצרות קשות ובבידוד חברתי – במטרה לייסר את השומע ולהשיבו למוטב.


מכירים אנו פרקים אחרים בספר תהילים בהם מתואר אמנם מצב קשה, אך בסופו של דבר הקב"ה מגיע וגואל. למשל: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי נִגְרַזְתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ. אָכֵן שָׁמַעְתָּ קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ" (שם ל"א, כג), וכן: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (שם ל', יב). לכאורה, הסיום של פרקנו אין בו תקווה: "הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי אֹהֵב וָרֵעַ מְיֻדָּעַי מַחְשָׁךְ" (שם, יח). אלא, שאפשר לראות את הדברים מזוית אחרת ולומר שהנחמה של בני קרח במזמור זה היא הידיעה הברורה שמי שהכה אותם הוא לא אחר מאשר אלוהים. הידיעה שיש משמעות לחושך – אף על פי שאינך יודע מהי המשמעות – היא כשלעצמה מנחמת, מכיוון שהיא מורה על כך שהדברים אינם באים במקרה אלא יש מי שמשגיח. בדומה לכך, איוב המיוסר לא נענה על אף אחת מחמישים שאלותיו, והוא מתנחם באופן כמעט מיידי ברגע שנגלה אליו אלוהים – מפני שהבין שהכל בא מאת ה' בצורה מדוייקת ומחושבת. על כך אומר איוב: "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ, וְעַתָּה - עֵינִי רָאָתְךָ, עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" (איוב מ"ב, ה-ו). כלומר – הוא אמנם שמע בעבר שהכל מושגח והכל מאתו יתברך, אך רק עתה חווה זאת וראה זאת ממש, והידיעה הזו מנחמת אותו. כך, שפרקנו – עם כל תלונתנו הקשה –מגלה בהכרה שלו שהכל בא מיד ה', וזוהי נחמתו.


הרש"ר הירש קורא את הפרק בצורה שונה מכל המפרשים. הוא רואה בפרק זה סימן ואות להיותו של עם ישראל חי, ולא כאותם שחושבים שהוא מת ונמק בגטאותיו. וכך לשונו: "הפרק הוא ביטוי של רחשי ישראל בתוך יסורי הגלות. האומות לא חושבים שצריך למנות את ישראל בין העמים החיים. עצם קיומו של ישראל בסביבה תוססת מסביב, נראה כאילו מטריד ובלתי מוצדק – העם הזה הוא גוסס ולכן הוא ראוי לקבורה על ידי הסגר גמור הגובל במאסר (גטאות)". לעומת זאת, ישראל ממשיך לחיות למרות שיסורי הגלות רק הולכים וגוברים עליו, וזהו גילוי להשגחה הפרטית עליו, "וזאת הערובה שאי אפשר למנות אותו בין העמים המתים". יתירה על כך: "ישראל בתוך תוכו היה מרגיש, בתוך השיתוק החיצוני המדומה הזה, בתוך אותו קבר, חיים רוחניים פנימיים הקרובים אל ה'". וכך הוא מסביר את הפסוק: "הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא, אִם רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה" (שם, יא) – שישראל שואל: איך יתכן שהאומות חושבים אותנו למתים ורפאים, מי שאתה עושה איתו פלא במשך מאות ואלפי שנים וממשיך לחיותו למרות כל הקשיים – איך יתכן לחשוב עליו שהוא מת? הפרק מסתיים, כאמור, במילים: "הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי אֹהֵב וָרֵעַ מְיֻדָּעַי מַחְשָׁךְ" (שם, יט). עם ישראל אומר: המיודעים שלי, אלה המבינים שאני באמת חי, באים ומצטרפים אלי אל תוך החושך שאור גדול גנוז בקרבו, הם באים להתאחות עימי ולגלות ביחד איתי את היעוד הרוחני של עם ישראל. פירוש כזה יכול לומר רק רבי רפאל שמשון הירש, שרצה להאיר את גלות אירופה לעם ישראל ולאומות. הוא לא בדיוק הצליח, אך מחשבתו וחלומו הוא חלום אוניברסאלי יהודי שחלם גם בתוך החושך של הגלות. זכינו ואנו יכולים לחלום את החלום הזה ולהגשימו בתוך הגאולה של מדינת ישראל.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א