פרק פ"ז: ולציון יאמר: איש ואיש יולד בה

מזמור פ"ז הוא שיר אהבה לציון וירושלים. הוא מספר על חשיבותה של ירושלים וארץ ישראל בעיני אלוהים: " אֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב, נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ עִיר הָאֱלֹהִים, סֶלָה" (תהילים פ"ז, ב-ג). ועתידה המזהיר מובטח לה: "וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ, וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן" (שם, ה).


מעניין לראות כיצד חכמים שחיו בבבל מספרים את סיפורה של ציון. ישנו איזשהו מתח בין תורת ארץ ישראל לבין תורת חוץ לארץ, אך כולם מוכרחים להכיר בכך שארץ ישראל היא המעולה שבמעולות.


בתלמוד (ברכות ח) מסופר על רבא שביקש מרפרם בר פפא שיאמר לו מאותן שמועות טובות שאמר רב חסדא במעלת בית הכנסת. אמר לו: "מהו "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב"? אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות". כלומר – בתי מדרש בהם לומדים הלכה, לומדים "לאסוקי שמעתתא להלכתא" – להעלות את השמועה על פי ההלכה. יש כאן מסר כפול: לא רק שהמקומות הללו הם חשובים יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, אלא גם המילה "ציון" עוזבת בדרשה זו את השם הגיאוגרפי של ארץ ישראל והופכת להיות "מקום מצויין בהלכה". על כך אומרת הגמרא בשם רבי חייא בר אמי: מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". מה כל כך חשוב בלימוד הלכה? יש להבין שבתי כנסיות ובתי מדרשות תופסים חלק קטן מיומו של אדם: בתי כנסיות - בשלוש תפילות ביום, ובתי מדרש - כל אחד לפי כוחו. אך כוחה של ההלכה הוא בניהול כל חייו של האדם, ההלכה חודרת לפרטי הפרטים של סדר יומו של האדם, ולכך היא מעצבת את דמותו של היהודי יותר מן התפילה והלימוד.


במקום אחר בגמרא (כתובות עה) יש דיון על הפסוק המופיע בפרקנו: "וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ, וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן" (תהילים פ"ז, ה). הגמרא מספרת על רבי מיאשא בן בנו של רבי יהושע בן לוי שדרש: "מהו איש ואיש יולד בה? אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה". רוצה לומר, אין מעלה לבן ארץ ישראל על פני בן חוצה לארץ אם בן חוצה לארץ מצפה לראותה. ממשיכה הגמרא בדיון בין חכמי בבל המכירים בכך שחכמי ארץ ישראל גדולים מהם, אך מוסיפים לכך סייגים: אמר אביי: "וחד מינייהו עדיף כתרי מינן" - אחד מהם עדיף כמו שניים מאתנו. רבא אמר: "חד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו" – אחד מאתנו שעולה לארץ ישראל עדיף כשניים מהם. וזאת מנין? "דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן, כי סליק להתם קרי לן בבלאי טפשא" – רבי ירמיה שהיה מחכמי בבל, קודם שעלה לא היה יודע מה אומרים חכמי בבל, וכאשר עלה לארץ ישראל נתגברה חכמתו עד שקרא לנו "בבלים טפשים". במילים אחרות, רבא אומר: כאשר בבלי מגיע לארץ ישראל – לא רק שהוא עדיף על חבריו שנשארו בבבל, אלא הוא הופך להיות תלמיד חכמים גדול יותר מחכמי ארץ ישראל. וזאת למה? בכך, מפני שגם לבבל ישנה מעלה מיוחדת. אמנם לארץ ישראל יש "אויר מחכים", אך טבע אנשיה הוא לאו דווקא של אנשים חכמים. לעומת זאת, טבעם של בני בבל היה בחכמתם. את הסוגיה הזו שמעתי מפי חכם בבלי בן דורנו שלא אזכיר את שמו, שמנה בדרשתו את הרבנים הבבלים הגדולים שעלו לירושלים והפכו להיות מגדולי הדור של העולם הספרדי.


אך יש תמיד לזכור – איש ואיש יולד בה. כל יהודי בעולם שמצפה לראות את ארץ ישראל – יש לו זכות בארץ ישראל בדיוק כמו בני ציון הגרים בה.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א