פרק פ"ה: שובנו אלוהי ישענו

מזמור פ"ה הוא מזמור הנאמר במסורות רבות בבוקר שאחר יום הכיפורים – ביום י"א תשרי. כידוע, ביום הכיפורים אנו מסיימים את תהליך התשובה שהחלנו בו בחודש אלול, עד אשר הקב"ה התרצה לנו. ואכן, פסוק זה מתכתב עם יום הכיפורים, והשורש ש.ו.ב. מופיע בו פעמים רבות: "רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ, שַׁבְתָּ שְׁבִית יַעֲקֹב" (תהילים פ"ה, ב), "אָסַפְתָּ כָל עֶבְרָתֶךָ הֱשִׁיבוֹתָ מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ" (שם, ד), " שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ" (שם, ה), "הֲלֹא אַתָּה תָּשׁוּב תְּחַיֵּנוּ וְעַמְּךָ יִשְׂמְחוּ בָךְ" (שם, ו), " אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל ה' כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה" (שם, ט).


הבה נתמקד בנאמר בפסוק ה': "שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ" (שם, ה). איננו רגילים לצורת ההטיה הייחודית של המילה "שובנו" במקרא. אפשר אולי לפרשה כ"משובה", בקשת הרגעה. המגיד מדובנא אמר על כך משל לשני מחותנים שלא השתוו ביניהם על ענין הנדוניא, עד שהחלו להרים ולהרעים קולם זה על זה. הגיע חכם אחד להרגיע את הרוחות ואמר להם: אל תריבו, איך תוכלו לרקוד יחד אם כעת תבזו אחד את השני? ובנמשל – עמ"י מבקש מהקב"ה להרגיע את הרוחות: "שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ" (שם, ה), כאשר הטעם לדבר נמצא בפסוקים הבאים: "הַלְעוֹלָם תֶּאֱנַף בָּנוּ תִּמְשֹׁךְ אַפְּךָ לְדֹר וָדֹר. הֲלֹא אַתָּה תָּשׁוּב תְּחַיֵּנוּ וְעַמְּךָ יִשְׂמְחוּ בָךְ" (שם, ו-ז).


פירוש נוסף למילה "שובנו" מופיע בילקוט שמעוני (תהילים סימן תתל"ג): "אמרו בני קרח: עד מתי אתה אומר "שובו בנים שובבים"? ישראל אומרים לך: שוב תחלה, שנאמר: "שובה ה' עד מתי והנחם על עבדיך". ואתה אומר: לא, כי אלא "שובה ישראל עד ה' אלוהיך כי כשלת בעוונך", לא אתה תשוב לעצמך ולא אנו לעצמנו, אלא שנינו כאחד, "שובנו אלוהי ישענו"". רבי ישראל נג'ארה, גדול משוררי ישראל בדור שאחרי גירוש ספרד, מתאר בפיוטו "יעלה יעלה בואי לגני" דו-שיח דומה בין כנסת ישראל לקב"ה:


הקב"ה: יָעְלָה בּוֹאִי לְגַנִּי. הֵנֵץ רִמּוֹן גַּם פָּרְחָה גְּפַנִי:

כנסת ישראל: יָבוֹא דּוֹדִי יָכִין צְעָדָיו. וְיֹאכַל אֶת פְּרִי מְגָדָיו. אִם יְדִידִי אָרְכוּ נְדוּדָיו. אֵיךְ יְחִידָה אֵשֵׁב עַל כַּנִּי:

הקב"ה: אֵלַי אַתְּ בַּת אֲהוּבָה. שׁוּבִי אַתְּ וַאֲנִי אָשׁוּבָה. הִנֵּה עִמִּי זֹאת אוֹת כְּתוּבָה. כִּי בְּתוֹכֵךְ אֶתֵּן מִשְׁכָּנִי:

כנסת ישראל: רֵעִי דוֹדִי נַפְשִׁי פָּדִיתָ. וּלְךָ רַעְיָה אוֹתִי קָנִיתָ. עַתָּה לִי בֵּין עַמִּים זֵרִיתָ. וְאֵיךְ תֹּאמַר דּוֹד אֲהַבְתָּנִי:

הקב"ה: אֲיֻמָּתִי לְטוֹב זֵרִיתִיךְ. וְלִתְהִלָּה וּלְשֵׁם שָׂרִיתִיךְ. כִּי אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ. שִׂמְחִי כִּי יְשׁוּעָתֵךְ אָנִי:

כנסת ישראל: לוֹ יְהִי כִּדְבָרְךָ יְדִידִי. עַתָּה מַהֵר תֶּאֱסֹף נְדוּדִי. וּלְתוֹךְ צִיּוֹן נְחֵה גְּדוּדִי. וְשָׁם אַקְרִיב לָךְ אֶת קָרְבָּנִי:

הקב"ה: חִזְקִי רַעְיָה חִכֵּךְ כְּיֵין טוֹב. כִּי צִיץ יִשְׁעֵךְ רַעֲנָן רָטוֹב. וּלְצָרַיִךְ אֶכְרוֹת וְאֶחְטֹב. וְחִישׁ אֶשְׁלַח אֶת סְגָנִי:


הפיוט מסיים בשמירת כבודו של אלוהים – על ידי ששולח את סגנו לפני כנסת ישראל. בבחרותי, הרגשתי בכך שהרעיה ביקשה את פני דודה ואילו הוא מבטיח שישלח לה את סגנו. לכך העזתי את פני והשלמתי שני בתים נוספים לפיוט זה – באותו משקל:


כנסת ישראל: דודי רעי, מהרה חושה, אהבת עולם לי הנפישה, תוך גני במלונה במקשה, שם נתייחדה בצל גני.

הקב"ה: יעלה רעיה, באתי לגנך, צדני בשביה אור עינך. נשבה עתה בצל כנך, טובים דודיך בכוס ייני.


העזתי להכריע שאם גן הרעיה כבר מוכן – ויש לה מלונה במקשה, אז אפשר לבקש מאלוהים שגם הוא יעשה את הצעד הגדול. כמובן שמצופה גם מאתנו לעשות את הצעד של טיפוח הגן, ליצור חברת מופת שבתוכה ה' ישכין שכינתו, כך שבסופו של דבר התשובה הנכונה תהיה "שובנו אלוהי ישענו" – תשובה הדדית.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א