פרק פ': השיבנו והאר פניך ונושעה

בתחילת פרקנו יש קריאה לאלוהים שלא יסתתר אלא יופיע ויושיע: "רֹעֵה יִשְׂרָאֵל הַאֲזִינָה נֹהֵג כַּצֹּאן יוֹסֵף יֹשֵׁב הַכְּרוּבִים הוֹפִיעָה" (תהילים פ', ב). נוסף על כך, יש בפרק שלושה פזמונים - כאשר כל פזמון מסתיים בהארת פניו של הקב"ה: "הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה" (שם, ד). לחלק הראשון של הפזמון מתווסף בכל פעם שם של אלוהים. בפעם הראשונה - בפסוק ד': "אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה", בפעם השניה - בפסוק ח: "אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה", ופעם השלישית - בפסוק כ': "ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה".


מה פשר השם שכל פעם מצטבר ומצטרף מפזמון לפזמון? ככל שהסתר הפנים היה גדול יותר, כך המשורר מגייס לעזרתו עוד משמותיו של אלוהים. השם מציין מטרה (כמו: "לשם מה אתה פועל?"), וכך - שמותיו של אלוהים מציינים את מטרותיו בעולם הזה. בתחילה מדברים על שם אלוהים - בעל הכוחות ומקור הכוחות בעולם, ושואלים: איה הגילוי של כוחך הגדול בעולם? השיבנו והאר פניך ונושעה. לאחר מכן, כאשר הסתר הפנים גדול יותר, מדברים על שם אלוהים צבאות - השם הנקרא על שם עמו של אלוהים כאשר הוא בעל כח וצבא. לכן, כאשר מדברים על ישראל הנמצאים בגלות קשה, "הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ, תְּשִׂימֵנוּ מָדוֹן לִשְׁכֵנֵינוּ וְאֹיְבֵינוּ יִלְעֲגוּ לָמוֹ" שם, ו-ז) - לאור זאת, ישראל מבקשים מה' שיקרא את שמו עליהם ויחזקם. בפעם השלישית מדברים על הגלות הארוכה ביותר, גלות רומי בת כאלפיים שנים, ואז המשורר מגייס את שם הוי"ה הכולל בתוכו את היה, הווה ויהיה - שם אלוהים המתגלה במשך הזמן, ולכן כנגד הזמן הארוך של הגלות, מבקש המשורר: "ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה" (שם, כ).


כלומר, כנגד הסתר הפנים - אנו מבקשים הארת הפנים, ובמדרש מובא שישראל אומרים לקב"ה: "אין לנו אלא הארת פניך בלבד, הושיענו ונושעה".