פרק ע"ד: זכור עדתך קנית קדם

מזמור ע"ד מגיע לאחר השבר הגדול של חרבן הבית: "מַשְׂכִּיל לְאָסָף: לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח, יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ?" (תהילים ע"ד, א). יחד עם זאת, הפסוק הראשון הזה עצמו מבשר על הנחמה. הלא, ישנו משבר בין האוהבים (הקב"ה וכנסת ישראל) - שבסופו נטישה והזנחה מצד הקב"ה, אך עם כל זאת - הזנחה זו היא הזנחה שאין בה אדישות. אלוהים מסלק את שכינתו מארץ ישראל ועוזב במעין תחושת עלבון, כי עדיין יש לו קשר רגשי לעם ישראל. וכך אומר אסף: "לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח, יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ?" (שם) - אם הקב"ה כועס, הוא אינו אדיש, ויש עוד סיכוי לאהבה.

אסף מנסה לעורר את האהבה מחדש: "זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ הַר צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ" (שם, ב). הוא מנסה לעורר את האהבה והרחמים, בהזכירו את ימי הקדם - בימים בהם הקב"ה שינה את מערכות הטבע ועשה ניסים ונפלאות כדי לגאול אותם ממצרים. באמרו "זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם" אולי יש כך רמז לדברי חכמים שישראל אם אחד משלושה דברים שקדמו לבריאת העולם. בנוסף, הוא מזכיר לאלוהים שהר ציון חרב עתה, קן האהבה הרוס.

רבי יעקב מדובנא ("המגיד מדובנא") מביא משל לשני מחותנים ששידכו את ילדיהם, כאשר אחד מהם היה עשיר והשני עני. העשיר רצה בטובת העני כל כך, עד שאמר לו שהוא אינו מבקש ממנו נדוניה כלשהי והוא יממן את כל החתונה. העני שמח בדבר. לימים, עוד קודם שהתחתנו הילדים, שיחק לו המזל והעני העשיר. בא לפניו העשיר ואמר לו: "עתה שהעשרת, אנא ממך שלם חצי מהסכום". אמר לו העני: "כאשר השתדכנו, אתה לקחת את ביתי על דעת שהיא ענייה, וכך עליך לעשות גם עתה". המשל אינו פשוט, אך הנמשל יפה ממנו: המשורר אומר לקב"ה: זכור עדתך קנית קדם, כשהיינו דלים וריקים - עבדים היינו לפרעה במצרים. באותו זמן, אתה בחרת בנו ולא אנו בחרנו בך, כפי שאומר המהר"ל מפראג. וכעת, שעם ישראל חזר למצב הפשוט והמדולדל שהיה בו קודם מתן תורה - בו עוד לא קיים את דברי המוסר האלוהי, מבקש המשורר שיזכור את אותם ימים עבר, ישוב ויבחר בעמו שנית והאהבה תשוב לשכון ביניהם.