פרק ע"ב חותם את ספר שני של ספר תהילים. אמנם יש בידינו עוד שלושה ספרים, אך גם הרד"ק וגם רבי יוסף חיון אומרים שמזמור זה הוא המזמור האחרון שאמר דוד בחייו עלי אדמות, בשעה שהמליך את שלמה בנו על ישראל והיה שוכב על מטתו. מדוע אם כן מזמור זה לא מופיע בסופו של ספר תהילים? מפני שרצו לסיים את הספר בהודאות לה' (במזמורי "הללויה").
יש להתבונן במזמור זה, שבו דוד מביט לנוכח הדורות הבאים. העיקר מבחינתו של דוד היא ההמשכיות, ולכן הוא מדבר על שלמה בנו ומבקש עליו שידין את עם ישראל בצדק ובמשפט. ההמשכיות היא משמעותית ביותר בעיני היהדות. לפני זמן לא רב, הלך לעולמו הרב בני אלון זצ"ל. בעת חוליו לפני כשנה זכה בפרס "מוסקוביץ'" לציונות. כשהוא על ערב דווי, שאלו אותו מהו המסר הגדול שהוא רוצה להעביר הלאה? ככל הנראה הוא לא יכל לדבר בשלב זה וכתב את הדברים, ולכן יש לקרוא את הדברים ולדייק בהם: "שום דבר לא חשוב יותר מן ההמשכיות המשפחתית משרשרת הדורות, המחברת חוליה לחוליה במימד העמוק היהודי ההיסטורי. כל אדם עושה מה שהוא יכול לעושת, אבל זמנו של היחיד תמיד מוגבל, אלא אם הוא חי בתודעה שהוא חלק מנצח ישראל ולא כסיסמה אלא כחוויה חיה שבה אני זוכר בכל עת שאני בנם של הוריי ושל זקניי, אביהם של ילדיי, סבא של נכדי". מי שרואה את עצמו כחוליה בשרשרת, הרי שכל החוליות שיבואו אחריו תלויות בו - והוא חיבר אותן לשרשרת. זהו מבט העל של פרקנו, בו דוד מקש על המשכיות מוסרית גם לאחר מותו. תכילתה של ההמשכיות המוסרית היא תיקון עולם ועולמות שיבואו אחרי העולם הזה. כאשר ביקש הקב"ה ליתן תורה לישראל, הוא ביקש מהם להציב לפניו ערבים. רק כאשר ישראל אמרו שהבנים שלהם יהיו הערבים - נתרצה הקב"ה ונתן להם את התורה. לומר לך, שהחסד, המשפט, הצדקה, התורה, המוסר - ניתנו לנו רק בתנאי שאנו מכוננים אותם מתוך תודעה של המשכיות. "כי דרכנו אין לה סוף, כי עוד נמשכת השרשרת..".
Comentários