פרק ס"ד: תסתירני מסוד מרעים

בפרק ס"ד דוד המלך מבקש הצלה משונאיו, ובמיוחד מאלו המדברים עליו לשון הרע: "תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים, מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן" (תהילים ס"ד, ג) - שני סוגים של אויבים יש כאן - אלו הבאים בסתר ואלו הבאים בגלוי. דוד איננו חושש מפני אלו השונאים אותו בגלוי, אלא כנגד אלו שמטמינים את שנאתם בתוכם. וכך דוד מתאר אותם: "יְחַזְּקוּ לָמוֹ דָּבָר רָע, יְסַפְּרוּ לִטְמוֹן מוֹקְשִׁים, אָמְרוּ מִי יִרְאֶה לָּמוֹ? יַחְפְּשׂוּ עוֹלֹת תַּמְנוּ חֵפֶשׂ מְחֻפָּשׂ וְקֶרֶב אִישׁ וְלֵב עָמֹק" (שם, ו-ז). מדובר באנשים היודעים את אומנות הדיבור, ויודעים כיצד לשתול שנאה בלב השומע מבלי שהם יוציאו מילת שטנה אחת. דבר זה מכונה בהלכה "אבק לשון הרע". הרמב"ם מתאר זאת בלשונו הנפלאה (הלכות דעות, ז): "ויש דברים שהן אבק לשון הרע. כיצד? "מי יאמר לפלוני שיהיה כמות שהוא עתה?". או שיאמר: "שתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה אירע ומה היה" - וכיוצא בדברים האלו…. וכן המספר בלשון הרע דרך שחוק ודרך קלות ראש - כלומר שאינו מדבר בשנאה". וכן המדרש מספר שהיתה חבורה בעיר ציפורי שגויסה לעבודת המלך, ואחד מבני החבורה ששמו יוחנן לא הגיע לעבודה. אחד מבני החבורה שרצה להלשין עליו אך לא בצורה ישירה, דיבר עם חברו בקול רם על יוחנן ומתוך כך הבינו הזקיפים שיוחנן נעדר.


לפי חכמים, דוד המלך נפגע מאבק לשון הרע שכזה. כך למדנו בספר שמואל (שמואל א ט"ז): "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל עֲבָדָיו: רְאוּ נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי. וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר: הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר, וַה' עִמּוֹ". על כך דרשה הגמרא (סנהדרין צג:) שאותו נער היה דואג האדומי שהיה "המיוחד שבנערים", וכל דבריו היו דברי לשון הרע: "ואמר רב יהודה אמר רב: כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע: "יודע נגן" - שיודע לישאל (באורים ותומים), "גבור" - שיודע להשיב, "איש מלחמה" - שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, ("איש תואר" - שמראה פנים בהלכה, "ונבון דבר" - שמבין דבר מתוך דבר) "וה' עמו" - שהלכה כמותו בכל מקום. בכולהו אמר להו (בכולם אמר שאול לדואג): יהונתן בני כמוהו! כיון דאמר ליה [וה' עמו] - מילתא דבדידיה נמי לא הוה ביה, חלש דעתיה ואיקניא ביה (כיוון שאמר לו דבר שאפילו לשאול לא היה אותו - קנא בו שאול)". על כך בדיוק אמרו חז"ל (בבא בתרא קסד:): "לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו". נמצאנו למדים כמה יש להזהר בכוונת ובאינטונציה של המילים, שאותו טקסט בדיוק יכול להשתמע בפנים הפוכות אלו מאלו בשינוי קל.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א