גם פרק זה, בדומה לקודמיו, הוא "מכתם". גם בפרק זה מבקש "אַל תַּשְׁחֵת" (תהילים נ"ח, א). פרק זה מדבר על הרעים הסובבים את דוד, אלו שאינם דנים משפט צדק ושבע תועבות בלבבם. וכך אומר להם דוד: "הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם?" (שם, ב) - האם ראוי הדבר שבמקום לעשות צדק אתם עומדים מנגד ושותקים? האם במקום שיש לדבר ולשפוט בישרות ראויה השתיקה?
השתיקה הזו לא מגלה על לב נקי, להפך: "אַף בְּלֵב עוֹלֹת תִּפְעָלוּן" (שם, ג) - עוֹלֹת בתור ריבוי של עוולה. "בָּאָרֶץ חֲמַס יְדֵיכֶם תְּפַלֵּסוּן" - בלב ובארץ אתם פועלים רע, ומנקים את עצמכם כלפי חוץ ונראים כאנשים ראויים. רשעתכם היא מלידה: "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב" (שם, ד). לאחר מכן מדמה אותם דוד לנחש ולשבלול: "כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ" (שם, ט) - כשבלול שנדמה בהליכתו כאילו הוא מפסיד קצת מגופו ומהותו, כך אצל הרשעים - ילך ויתמעט כוחם.
הפרק מסיים בפסוק: "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע" (שם, יא) - שמחת הצדיק היא מעצם יכולתו לרחוץ את רגליו ולא להגיע למקומו של הרשע. הצדיק רואה מה סופו של הרשע, והוא מתחזק לשמור על טהרת הדרך הייחודית שלו. וכשאדם חוזה בנקמת הרשעים, הוא מבין שיש משמעות למציאות: "וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק, אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ" (שם, יב).
נשוב לפסוק השני בפרקנו: "הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם" (שם, ב). חכמים אמרו על כך בגמרא (חולין פט): "מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם". חכמים דרשו את המילה "הַאֻמְנָם" בתור מילה נרדפת ל"אומנות". ממשיכה הגמרא: "יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר: צֶדֶק - תְּדַבֵּרוּן" - אומר רש"י: "אומנות יפה הוא האלם, אבל צדק (דברי תורה) - אותו תדברון". אלא שהדבר יכול להוביל לגאווה, ועל כן אומרת הגמרא: "יכול להיות שיגיס דעתו? תלמוד לומר: מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם". אומר רש"י: "כמישור ארץ חלקה שנוחה לידרס". על האדם להיות נוח לבריות ולהיות כמישור שנוח לבני אדם לדרוך עליו. אדם שיהיה נוח להלך איתו בדרך, ואולי אף "לדרוך" עליו במובן מסויים, כפי שאנו מזכירים בסיום התפילה: "ונפשי כעפר לכל תהיה!". כאשר אדם דורש בפני הציבור, פעמים שהדברים הנאמרים הם דברים קשים כגידים - דברי כיבושין ותוכחה, אך על הדורש להזהר מלהגיס את דעתו ומלהתייהר בחכמתו.
המהרש"א מפרש את הביטוי "מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם" בעזרת הסיפור הידוע על רבי אלעזר בן רבי שמעון, שכאשר היה יוצא ממגדל גדור מבית רבו ורוחו היתה גסה עליו פגע באדם שאמר לו שלום, ואמר לו רבי אלעזר: "האם כל בני עירך מכוערין כמותך?" אמר לו: "איני יודע, לך לאומן שעשאני ואמור לו". רבי אלעזר הבין שטעה וביקש סליחה מאותו אדם, ואין כאן המקום להאריך. כל מה שאירע לו לרבי אלעזר היה מפני שהיתה דעתו גסה עליו, מפני שלמד תורה הרבה והיה צריך להזהר בכבוד שאר בני אדם.