פרק נ"ו: יונת אלם רחוקים

לפנינו שורה של פרקים שהסוגה שלהם היא "מכתם". למילה "מכתם" יש מספר פירושים: המילה "כתם" (כשם עצם) מסמנת את המין הנבחר של הזהב. אך פעמים שמשתמשים בה כמילה נרדפת ללכלוך, למשל: "נִכְתָּם עֲו‍ֹנֵךְ לְפָנַי" (ירמיהו ב', כב). כך או כך, הכתם הוא ציון, לא ניתן להתעלם ממנו, הוא מהווה אות זכרון בעצם קיומו. וכך, הפרקים שלפנינו הם פרקים לזכרון עולם, משאירים אותם כאות מזכרת.

"לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים לְדָוִד מִכְתָּם בֶּאֱחֹז אֹתוֹ פְלִשְׁתִּים בְּגַת" (תהילים נ"ו, א). עבור דוד פרק זה הוא זכרון לימים בהם ברח מפני שאול וחצה את הגבול אל פלישתים. "יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים" - כל קרוביו של דוד רחקו ממנו ונשארו בצד השני של הגבול, בבית לחם יהודה, והוא נותר כ"יוֹנַת אֵלֶם" - יונה שכל כוחה בפיה אך אין לה שיג ושיח, אין לה מה לומר. בכל הפרק דוד יתפלל על כך שנפשו, יונתו, לא תהיה נאלמת - אלא תמשיך להגות ולהלל לפני ה': "יוֹם אִירָא אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח. בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דְּבָרוֹ, בֵּאלֹהִים בָּטַחְתִּי לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה בָשָׂר לִי" (שם, ד-ה). השם אלוהים מציין את מידת הדין, וגם כאשר דוד חש נרדף על ידי הדינים - הוא ממשיך להלל את ה'. דוד אינו רוצה ליפול חלילה ליאוש ולדכאון שיש בכוחם חלילה להשבית את השיר. הוא מתאר את הרדיפה אחריו כרדיפה שאינה גופנית גרידא: "כָּל הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ עָלַי כָּל מַחְשְׁבֹתָם לָרָע, יָגוּרוּ יִצְפּוֹנוּ הֵמָּה עֲקֵבַי יִשְׁמֹרוּ כַּאֲשֶׁר קִוּוּ נַפְשִׁי" (שם, ו-ז) - הם לא מבקשים את כספו וזהבו של דוד, אלא את נפשו המשוררת המודה לה'. לכך, דוד מבקש מה': "עַל אָוֶן - פַּלֶּט לָמוֹ, בְּאַף עַמִּים - הוֹרֵד אֱלֹהִים" (שם, ח). פירוש: "עַל אָוֶן" - מפני העוול הזה של רודפי, "פַּלֶּט לָמוֹ" - הצל אותי. "בְּאַף עַמִּים" - בכעס שיש לך על כל העמים, "הוֹרֵד אֱלֹהִים" - צמצם אותו ומקד אותו כלפיהם.

"נֹדִי סָפַרְתָּה, אָתָּה, שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ, הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ" (שם, ט). אומר דוד לפני המקום: היו ימים שבהם נאלמתי דום והייתי כיונת אלם, מבקש אני שתקח את דמעותיי ותקזז אותן עם הימים שנגזרו עלי להמשיך לנדוד, הכנס את דמעותיי לחשבון. וכשזה יקרה, דוד ישוב לרנן: "אָז יָשׁוּבוּ אוֹיְבַי אָחוֹר, בְּיוֹם אֶקְרָא זֶה יָדַעְתִּי כִּי אֱלֹהִים לִי. בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר, בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר" (שם, י-יא). אמרו חכמים במדרש: "אמר דוד: אם במידת הדין את דן אותי - אני מקלסך. ואם במידת הרחמים אתה דן אותי - אני מקלסך". במילים אחרות, אומר דוד: "לא נפסיק לשיר". "עָלַי אֱלֹהִים נְדָרֶיךָ אֲשַׁלֵּם תּוֹדֹת לָךְ, כִּי הִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת הֲלֹא רַגְלַי מִדֶּחִי לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֱלֹהִים בְּאוֹר הַחַיִּים" (שם, יג) - אומר דוד: כל הצרות שעברו עלי היו רק הטרמה לכך שאוכל לזבוח ולשיר לך שירי נדבה והלל. כדי שאוכל להללך - עלי להרגיש את הצרה שלפני, שאין האור ניכר אלא מתוך החושך, שאין ההלל נאמר אלא מתוך היציאה מן הצרה. ומתוך הרעננות הזאת של היציאה מן הדחי, דוד מתהלך לפני אלוהים באור החיים. אם כן, כותרת הפרק היא "יונת אלם רחוקים", אך בפועל דוד לא נאלם, לא הפסיק לשיר.