פרק נ"א: אדוני, שפתי תפתח

בפרק נ"א דוד המלך עומד כמלך ומתוודה על מעשה בת שבע. הפרק הזה הוא וידוי מלא, הנאצל ביותר שיש בספר תהילים, בו דוד מבקש מאלוהים שיעזור לו להטהר מעוונותיו, שיתן לו "לב חדש", ישיב לו את ששון ישעו של אלוהים ואת רוח הקודש שלא תעזוב אותו. אי אפשר לקרוא את הפרק ולא להתרגש.


פסוק מרכזי בפרקנו הוא זה שפותח עבורנו את תפילת העמידה: "אֲ-דֹנָי, שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" (תהילים נ"א, יז). חכמים בגמרא (ברכות ד.) אומרים שעל אף שהפסוק הזה נוסף לתפילת העמידה, הוא אינו מהווה חציצה בין ברכת "גאל ישראל" לבין התפילה עצמה, כיוון שהוא נחשב "כתפילה אריכתא", תפילה ארוכה. נשאלת השאלה: מה כל כך חשוב בפסוק זה, עד שהוא הפך לחלק אינטגרלי מן התפילה?


אבקש להסביר זאת על פי דבריו של מניטו (הרב יהודה לאון אשכנזי) בספרו "שערי דמעה" (הדברים מורחבים בספר "ואני תפילה" לרב אורי שרקי, תלמידו המובהק). מסביר מניטו, שבפרקנו דוד המלך נמצא במצב בעייתי: אחרי חטא בת שבע, ניתק הקשר הקרוב בינו לבין אלוהים. אין בידו לכפר על חטאיו בעזרת קרבן (מכל מיני סיבות שלא נפרטן כאן), ואם כן - איך יוכל להעז ולהעמיד את פניו לפני אלוהים ולבקש בקשות מלפניו בתפילה. הלא כל מהותה של התפילה היא הבקשה שמפנה הנברא אל הבורא, וכאשר פורמים את הקשר בין הבורא לנברא - איך אפשר לחזור ולפנות לאלוהים? מבחינות רבות, אומר מניטו, אנו - כמכלול, נמצאים במצב דומה לזה של דוד, והשאלה "איך אדם חוטא יכול לפנות אל אלוהים?" היא שאלה הרלוונטית גם אלינו, שהרי אין לנו מזבח כפרה.


התשובה לשאלה נמצאת בפסוק "אֲ-דֹנָי, שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" (תהילים נ"א, יז). אמירת פסוק זה בכוונה הראויה, מסייעת לחדש את הקשר בין הנברא לבורא. את הכוונה האמיתית של הפסוק נוכל למצוא בפירוש רש"י: "אֲ-דֹנָי, שפתי תפתח - מחול לי, ויהי לי פתחון פה להגיד תהילתך". נדייק: כנגד המילה "אֲ-דֹנָי" רש"י מבאר: "מחול לי". זאת משום שבזמן שהאדם חוטא, אלוהים איננו אדונו, אלא החוטא הופך להיות אדון לעצמו, שכן הוא מבכר את רצונו על פני רצון בוראו. כאשר החוטא מבקש לתקן את חטאו, הוא פותח ואומר: "אֲ-דֹנָי", כרוצה לומר: טעיתי, אתה הוא האדון שלי. אגב, כך גם מסביר הרש"ר הירש: "אֲ-דֹנָי - היה לי שוב אדונים, ואז כשאהיה שוב רשאי לקרוא לך 'אדון' ולראות את עצמי כעבדך, אז תפתח מחדש את שפתותיי ואוכל לשוב ולהקדיש את חיי לפעולותיי על ידי תהילות ה'". ממשיך מניטו ומדייק, שהפסוק לא אומר "אלוהי שפתי תפתח" אלא "אֲ-דֹנָי שפת תפתח", מפני שאלוהים נשאר אלוהי האדם גם אם כשהאדם חוטא. יתירה מכך, אלוהים נשאר אלוהים גם כשהאדם כלל אינו מכיר באלהותו. זאת משום שאלוהים הוא בעל הכוחות כולם, ישות אובייקטיבית שאינה תלויה בהכרת האדם. לעומת זאת, המילה "אֲ-דֹנָי" מציינת את הקשר הסובייקטיבי בין אלוהים לאדם, ובפרט - את ההכרה של האדם באדנותו. לכך, ההתחלה הטובה ביותר שיכולה להיות לתפילה היא לבקש מאלוהים מחילה ולקבל מחדש את אדנותו עלינו.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א