פרק מ"ח: אלוהים בארמנותיה נודע למשגב

פרק מ"ח הוא השיר השלישי שמסיים כמעין טרילוגיה של שירי ציון וירושלים. בפרק מ"ו ראינו את ההצלה של ירושלים: "אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל תִּמּוֹט, יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" (תהילים מ"ו, ו). פרק מ"ז דיבר על הקריאה האוניברסלית היוצאת מירושלים אל כל העמים להמליך את ה' על העולם כולו: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה" (שם ז', ב). פרקנו מזכיר גם את ענייני הפרקים הראשונים, ומוסיף עליהם. התוספת היא בעיסוק במוסריותה של ירושלים: "גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ. יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב" (שם מ"ח, ב-ד). פסוק ד' מלמד אותנו כי אלוהים לא נודע רק במקדש שבירושלים. הקודש, הצדק, המוסר לא מצומצמים למקדש לבדו, אלא הוא מתפשט על העיר כולה: "אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב" (שם). וכך לשונו של הרש"ר הירש: "לא אלוהים שבמקדש, אלא זה שבארמנות העיר המסתעפת ונוצרת מן המקדש הזה. כי שוכן ה' ומושל לא רק בבית ה', לא רק בסוכות ובבתים, אלא גם בארמונות. עובדה זו היא המרוממת את העיר לגדולה שאין שום יד יכולה להשיג אותה. אם נפרדים בית ה' והעיר, אם שוכן ה' רק בבית ה' ובעיר מושלת גבהות האדם, אם בבית ה' ניתן כבוד לה' ובעיר הכבוד הוא לעריצות האדם - אז יאבדו העיר וההיכל".


על הפסוקים "כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו… בְּרוּחַ קָדִים תְּשַׁבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ" (שם, ה-ח), אומר רבי יוסף חיון שהמלכים רואים ומתפעלים מגדולתה של ירושלים, עד כדי כך שהם מאחלים לעצמם שלא יוכלו לחזור לעריהם. המלכים הללו לא מסתפקים בשמועות ששמעו על ירושלים: "כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר ה' צְבָאוֹת, בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם, סֶלָה" (שם, ט). המלכים חישבו בליבם שהקודש נמצא רק במקדש: "דִּמִּינוּ אֱלֹהִים חַסְדֶּךָ בְּקֶרֶב הֵיכָלֶךָ" (שם, י) - אך בפועל נוכחו לראות כי העיר כולה שטופה בנהרה של קדושה ומוסר. על כן הם מניחים שאם כך המצב בשווקים וברחובות, ודאי שבהיכל ה', בחדרים הפנימיים של בית המלך, המצב עוד יותר טוב: "כְּשִׁמְךָ אֱלֹהִים כֵּן תְּהִלָּתְךָ, עַל קַצְוֵי אֶרֶץ צֶדֶק מָלְאָה יְמִינֶךָ" (שם, יא)


ומסיים הפרק: "שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד, הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת" (שם, יד-טו). כיוון שבכל מקום בירושלים נראה הצדק והמוסר האלוהי, אתה מספר לדור אחרון על אלוהים, על הצדק והמוסר, ולא על מבנה הבתים ועיצוב העיר. אם כן, תפארתה של ירושלים הוא מוסריותה.