פרק מ"ז: כל העמים תקעו כף

את מזמור מ"ז נהוג לומר לפני תקיעת השופר ביום ראש השנה, יש קהילות שנוהגות לקראו שבע פעמים לפני התקיעה. ומה אנו אומרים בו? "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה. כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ" (תהילים מ"ז, ב-ג). ראש השנה הוא היום בו אנו ממליכים את אלוהים למלך על עולמו. יום זה הוא יום בריאת האדם ולמעשה בו החלה מבחינתנו ההיסטוריה האנושית. בו האדם מתייצב לפני אלוהיו וממליכו עליו. אין מדובר ביום לאומי מצומצם, אלא ביום לאומי-אוניברסלי: "כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף". תקעו כף - הצטרפו אלינו בהרעה למלכות אלוהים. אפשר גם להסביר: כל העמים תקעו כף - יחד, באחווה, בחברות, הבה נכיר במלכות אלוהים עלינו.


אלא שדווקא לאחר הפתיחה האוניברסלית הזו, מגיעים לכאורה פסוקים לאומיים יותר: "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ. יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב, סֶלָה" (שם, ד-ה). אף על פי כן, גם בפסוקים אלו ניתן לראות מימד אוניברסלי. על המילים: "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ" אומרת הגמרא (מכות יא.) שמדובר בדיבור של נחת בין ישראל לעמים. "יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ" - יום עצמאותנו הוא יום שמחה לישראל, אך האמת היא שיום העצמאות צריך להיות יום חג לכל העמים. מדינת ישראל היא לא מדינה עבורה היהודים לבדם, אלא היא מדינה בעלת שליחות לעולם כולו - מדינה שבה עם ישראל יוכל למלא את תפקידו בקרב האנושות כולה.


הרב קוק כתב שמדינת ישראל היא יסוד כיסא מלכות ה' בעולם. מקור לדבריו ניתן לראות בפסוק: "מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ" (תהילים מ"ז, ט). כאשר יש מדינה לעם ישראל בה הוא ממלא את יעודו באמת, אז הקב"ה יכול לשבת על כיסא מלכותו בנחת, ולראות שהבריאה שלו הושלמה, כי העולם צועד לקראת מוסר ועתיד טוב יותר.


"נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ מְאֹד נַעֲלָה" (שם, י). שנים לא רבות לאחר השואה, כתב הרב שאול ישראלי על הפסוק הזה שהוא מבטא החמצה של העמים, שלא הגיעו בהמוניהם למחוא כף יחד עם ישראל בהקמת המדינה. עם ישראל העלה לבדו את ה' בקול שופר, קריאתו נותרה ריקה במרחבים אפלים של שתיקה וחרשות. לצד פירוש זה, ניתן לקרוא את הפסוק אחרת: "נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ" - הקריאה האוניברסלית שלנו תענה בסופו של דבר, כי יש באנושות "נדיבי עמים" המתאספים להם לאיטם יחד עם "עַם אלוהי אברהם". אלוהים לא רוצה רק את עם ישראל, אלא יש לו ענין בעולמו בכללו, הוא מעוניין בעילויה של המציאות כולה: "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה, ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר" (שם, ו) - ה' מתעלה ע"י ההשתפרות שלנו, של האנושות כולה.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ק"נ: כל הנשמה תהלל יה הללויה

אנו מסיימים את ספר תהילים במילים: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ" (תהילים ק"נ, ו). נביא ארבעה פירושים המסבירים מדוע פסוק זה הוא הפסוק המסכם של ספר תהילים. פירוש ראשון: יש שירה רבה שמצאה

פרק קמ"ט: וחרב פיפיות בידם

במזמור קמ"ט אנו פוגשים בפעם האחרונה את החסידים בספר תהילים. המזמור פותח בחסידים ומסיים בחסידים: "הַלְלוּ יָהּ שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים" (תהילים קמ"ט, א), "לַעֲשׂוֹת בָּ

פרק קמ"ח: נשגב שמו לבדו

מזמור קמ"ח מתאר את השירה הגדולה של כל המציאות, ההויה כולה אומרת שירה. המקובלים חוזרים על כך פעמים רבות, וביניהם הרב קוק בכתביו. אין דבר בעולם המתקיים ללא שירה, בין אם הוא מודע לשירה ובין אם לאו, בין א