פרק מ"ג: כי עוד אודנו ישועות פני

פרק מ"ג, כאמור, הוא המשכו של פרק מ"ב, אך גם עומד בפני עצמו. נשים לב כי המילה "נפשי" החוזרת על עצמה רבות בפרק מ"ב - נעדרת מפרקנו ומופיעה בו רק ב'פזמון החוזר'. כך גם עם ראיית פני אלוהים. בפרק מ"ב, המשורר דבר על מצבו השפל, על געגועיו, אך לא היתה לו בקשה קונקרטית מלבד הציפיה לישועת ה'. לעומת זאת, בפרק מ"ג הבקשות מרובות הנה: "שָׁפְטֵנִי אֱלֹהִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי… שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי יְבִיאוּנִי אֶל הַר קָדְשְׁךָ וְאֶל מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ, וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי" (תהילים מ"ג, א-ד). דוד רוצה שאלוהים יציל אותו, יעשה עימו את הצדק, ישלח את אורו ואמיתו ויביאנו אל מקום מבטחים. בסופו של דבר, מה שדוד מבקש הוא הצלה, מקום מפלט לגוף שבו יוכל להתקיים. כמעין זה אנו מוצאים תפיסה הרואה את מדינת ישראל כמקום מפלט ליהודים, ותו לא. על כך אומר דוד המלך כי הנפש לא מוצאת מנוח גם בהגיעה אל מקום המבטחים: "מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי?" (שם, ה) - גם אם תגיע אל ארץ ישראל ותקים בה מדינה בטוחה, לא תוכל להפסיק את הגעגועים אל קרבת אלוהים.


רבי נחמן מברסלב, שהעיד על עצמו שכל עניינו הוא ארץ ישראל, אמר לתלמידיו (ליקוטי מוהר"ן, תורה כ'): "מי שרוצה להיות איש ישראלי (בעל מעלה), היינו שילך מדרגה לדרגה (אדם הנמצא בעליה מתמדת), אי אפשר אלא על ידי ארץ ישראל". תלמידו רבי נתן מעיד: "ואחר שאמר את התורה הנזכרת, שאלתי אותו ז"ל: מה כוונתכם בזה שאמרתם שהעיקר הוא ארץ ישראל? וגער בי וענה ואמר: כוונתי כפשוטו, ארץ ישראל הזאת, עם אלו הבתים ואלו החצרות! היינו, שכל כוונתו כפשוטו, שצריך כל איש ישראל לבוא לארץ ישראל הגשמית הזאת". רוצה אני להפוך את התמונה. רבי נחמן אומר לתלמידיו המתגעגעים לציון - שהם צריכים להגיע בסופו של דבר לארץ ישראל הממשית. לעומתם, אנו (רובנו), שהגענו לארץ ישראל הממשית, אסור לנו להפסיק להתגעגע אחר ציון הרוחנית. הגעגעועים לארץ ישראל לא נפסקו בה' באייר התש"ח. מוכרחים הם להמשיך ולפעם בנו. הלא הגעגוע הלא הוא לכך שציון תמלא את היעוד שלה, ולזאת טרם הגענו.


דוד המלך אומר: "וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים, אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר אֱלֹהִים אֱלֹהָי" (תהילים מ"ג, ד). דהיינו: כשאגיע למזבח ה', אל מקום המפלט, ואודך בכינור, הפזמון שאשיר יהיה אותו הפזמון ה'ישן': "מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי" (שם, ה). געגועי הנפש לא פוסקים גם כשהגיע דוד אל ה"מנוחה והנחלה", אלא יש לו תמיד לאן לשאוף ועל מה לקלס ולשבח: "כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ". לא נפסיק לשיר, לא נפסיק להתגעגע.