פרק מ"ב: ישועות פני

פרקים מ"ב-מ"ג מלאי ערגה וגעגועים. המשורר מתאר את געגועי נפשו החשה בדידות גדולה, בדידות שבפרק מ"ג מתורגמת לתחנונים. יש כאן שיח משולש של המשורר עם נפשו ועם אלוהיו.


את הפרקים הללו אנו קוראים בימי חג הסוכות, ואולי זוהי מהותו של חג הסוכות. לאחר הימים הקיומיים של ראש השנה ויום הכיפורים המרוממים את האדם מבחינה רוחנית, באים ימי הסוכות לשמר את האווירה על מנת שהצניחה אל ימי החול תהיה רכה ומדורגת, ובכך הגעגועים לבית ה' מתגברים יותר ויותר.


הבה נתבונן בפסוקים הראשונים של פרק מ"ב: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים?" (תהילים מ"ב, ב-ג). ישנו משפט המופיע בתלמוד האומר שבעלייה לרגל לבית המקדש: "כדרך שבא לִרְאוֹת כך בא לֵירָאוֹת" (חגיגה ב.). אפשר לבאר שהאדם העולה לרגל בא ומצפה לראות האם האלוהים יתגלה לפניו. כך באמת אומרים האויבים של המשורר: "הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ?" (שם, ד) - משמע ששאלה זו ליוותה גם את המשורר עצמו. ואמנם, במילים: "מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים" - המילה "וְאֵרָאֶה" מופיעה על פי ניקוד חכמי המסורה בבניין נפעל, אך בלי ניקוד יכולנו לקוראה בבניין קל: "וְאֶרְאֶה", רוצה לומר: "מָתַי אָבוֹא וְאֶרְאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים?" הצמאון הגדול של המשורר הוא לראות פני אל חי.


רבי אברהם אבן עזרא מתכתב עם הפרק שלנו בפיוטו "צמאה נפשי לאל חי":


צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלהִים לְאֵל חָי.

לִבִּי וּבְשרִי יְרַנְּנוּ לְאֵל חָי:

אֵל אֶחָד בְּרָאָנִי.

וְאָמַר חַי אָנִי.

כִּי לא יִרְאַנִי.

הָאָדָם וָחָי:


יש כאן מלכוד - מצד אחד הנפש עורגת אל אלוהים, ומצד שני האדם לא יכול לראות את אלוהים ולהישאר בחיים. האבן עזרא כתב את הפיוט הזה כרשות לנשמת כל חי של יום שמיני עצרת - היום שאחרי חג הסוכות. המזמור שממנו הוא לקח את המשפט הראשון לפיוט הוא כמובן הפרק שלנו - הנקרא כאמור בחג הסוכות. האבן עזרא אומר לנו: הצימאון לאל חי ממשיך אצלי גם בשמיני עצרת, איני נפרד ממנו בתום חג הסוכות. הוא חי בתודעת צימאון מתמיד גם בימי החורף האפרוריים שאחרי החג. כיוצא בזה אמרו חכמים: "הוי שותה בצמא את דבריהם" - אסור להיות שבע נחת, אסור להיות ברווייה מלאה. שמעון פרס סיפר פעם על דוד בן גוריון שהעיד על עצמו שמעולם לא היה שבע נחת ותמיד רצה להשיג עוד ועוד. כך צריך להיות אדם בצימאונו אל אל חי. את פיוטו הנזכר חותם האבן עזרא במילים:


אֶקּוד עַל אַפִּי.

וְאֶפְרוש לְךָ כַּפִּי.

עֵת אֶפְתַּח פִּי.

בְּנִשְׁמַת כָּל חָי:


מאחר והאדם לא יכול לראות פני אלוהים ולהשאר בחיים - הוא קד על אפיו, פורש את כפיו ומהלל את האל בפיו.


הדגש בפרקנו הוא על ערגה לפנים של אלוהים: "הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו" (תהילים מ"ב, ו). זהו הפזמון החוזר בפרקים מ"ב-מ"ג. למעשה, שני פרקים אלו מחולקים לשלושה בתים, כאשר כל בית מסתיים בפזמון זה. דוד המלך מבטא בכך את הכרתו בכך שאינו יכול לראות את פני המלך בגלוי, אך הוא מבקש מה' שיזכה לראות את ישועתו בגלוי, ישועה נגלית שמבשרת את מציאות הבורא ללא כל ספק. וכאשר אותם אויבים ושונאים ישאלו: איה אלוהיך? ישיב להם - איני יכול להצביע לכם על אלוהי, אך יכול אני להצביע על מפעלותיו, על ישועותיו שאותם עשה אל מול פני.