פרק מ"א: מי הקדימני ואשלם?

פרק מ"א הוא חלק מתשובתו השנייה של הקב"ה לאיוב. במבט ראשוני על המענה, לא כל כך מובן מה מתחדש בו אל מול המענה הראשון. במענה הראשון הקב"ה התמקד בגדלותו, בהשגחתו על עולם הטבע ובאי יכולתו של איוב לקלוט את כל זאת, ואיוב אמר שאם כך אין לו מה להשיב לה': "הֵן קַלֹּתִי - מָה אֲשִׁיבֶךָּ?" (איוב מ', ג). לכאורה, היינו מצפים שכעת ה' ינסה לשכנע את איוב בדרך שונה. בפועל, נראה שה' חוזר על אותם דברים וממשיך לתאר לאיוב את השגחתו על עולם הטבע. לכאורה, איוב לא היה צריך להשתכנע מדברים אלו, אך בפרק מ"ב נראה כי איוב לפתע מבין הכל ומתנחם: "יָדַעְתִּי כִּי כֹל תּוּכָל וְלֹא יִבָּצֵר מִמְּךָ מְזִמָּה, מִי זֶה מַעְלִים עֵצָה בְּלִי דָעַת? לָכֵן הִגַּדְתִּי וְלֹא אָבִין, נִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי וְלֹא אֵדָע" (שם מ"ב, ב-ג).


יתירה מכך, אם אחרי המענה הראשון איוב לא רצה להמשיך בשיח ואמר: "הֵן קַלֹּתִי - מָה אֲשִׁיבֶךָּ? יָדִי שַׂמְתִּי לְמוֹ פִי" (שם מ', ג), אחרי המענה השני איוב דווקא מעוניין לדבר ולשמוע עוד הסברים מפיו של הקב"ה: "שְׁמַע נָא וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר אֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי" (שם מ"ב, ד). נראה כי המענה הראשון שיתק את איוב, ואילו המענה השני העניק לו תחושת משמעות וערך עצמי ואף ניחם אותו על ייסוריו: "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ, עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר" (שם, ה). בכך למעשה מוותר איוב על בקשתו הבסיסית להבין את סיבת סבלו. הוא יודע שיש להם סיבה – גם אם היא נעלמה ממנו, והוא משלים עם כך. ויקטור פרנקל זצ"ל שהיה מעין איוב של דורנו, כתב בספרו הנפלא "האדם מחפש משמעות": "האדם איננו נתבע כפי שמלמדים כמה פילוסופים אקסיסטנציאליסטים לשאת את העדר פשרם של החיים, אלא האדם נתבע לשאת את אי יכולתו לתפוס תפיסה שכלית את פשרם שאינו מותנה בשום תנאי". כלומר, לחיים ולסבל יש פשר ומשמעות, אך קיום הפשר אינו מותנה בכך שהאדם יבין אותם (הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל עוסקת בכך ובדרכים לרפאות את הריק הקיומי שבו האדם חש).


אם כן, נראה שאיוב עבר כאן מהפך מן הקצה אל הקצה, אך במבט ראשוני קשה לראות את הגורם למהפך זה. לשם הבנת הדברים, הבה נעיין בדבריו של הרב יעקובסון בספרו "לבעיית הגמול במקרא": "דווקא עובדת היותו של המענה השני של ה' מיותר היא שגרמה למהפך בתודעתו של איוב". כלומר, הקב"ה אמנם חזר על אותם עניינים במענה השני, אך מה שאיוב חש הוא שלקב"ה חשוב לדבר עימו. כאשר הקב"ה נגלה לאיוב בראשונה, איוב היה מרוכז בתוכן הדברים – ואז הוא חש שהוא מושפל, קטן ואומלל. לעומת זאת, בתוכן המענה השני לא היה כל חידוש ביחס למענה הראשון לפי הרב יעקובסון, ואיוב הבין שהקב"ה נגלה אליו שוב משום שהוא אוהב אותו ומעוניין בקשר עימו. מתוך ההכרה הזו, איוב יכול להבין כמה דברים: ראשית כל, שיש השגחה פרטית בעולם – שהרי ה' נגלה אליו ומתייחס לדבריו. שנית, איוב יכול לשמוח בכך שהוא אינו רשע אלא אהוב ונחמד לפני המקום, שהרי אם היה רשע - אלוהים לא היה מתגלה אליו. הרגשה זו תקבל חותמת בפרק מ"ב כשאיוב זוכה להקרא "עבדי איוב" ע"י ה', כינוי לו זכו מעטים כדוגמת משה רבנו.


בנוסף לכך, יש במענה אלוהים לאיוב סוג של רפואה. כפי שקראנו בפרק ל"ח: "אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי" (שם ל"ח, ג) – ורש"י שם אומר שהקב"ה רמז לו שיתעורר מחוליו ויסוריו, כלומר: הוא הסיר מעליו את היסורים והחלאים. כמו כן, ה' ענה שם את איוב "מִן הַסְּעָרָה" (שם, א) – ורש"י בפירושו השני אומר: "בסערה היכהו – בסערה ריפאהו".


בספרה הנפלא של רותי דורון ע"ה "יפיץ ענן אורו", היא מבארת שעל ידי שהקב"ה חוזר על דבריו במענה השני, הוא מלמד את איוב שהיחס בין אלוהים לאדם איננו יחס של מעביד ועובד, אלא יחס של שותפות. הקב"ה מזמין את איוב להתבונן בעולמו ומתוך כך להבין כיצד הוא רוצה שיעבוד אותו ועימו. וכך, על הפסוק שבפרקנו: "מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא?" (איוב מ"א, ג) דרשו חכמים (ויקרא רבה כ"ז ב): "אמר רבי ירמיה בן אלעזר: עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומרת: כל מי שפעל עם אל, יבוא ויטול שכרו, הדא הוא דכתיב (במדבר כ"ג, כג): "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל". רוח הקודש אומרת "מי הקדימני ואשלם": מי קילס לפני עד שלא נתתי לו נשמה? מי מל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר? מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג? מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית? מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום? מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים? מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית? מי הפריש לפני פאה עד שלא נתתי לו שדה? מי הפריש לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן? מי הפריש לפני חלה עד שלא נתתי לו עיסה? מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה?". כלומר, כל טובה שהאדם כביכול עושה לאלוהים – באה אחרי טובה גדולה ממנה שעשה אלוהים עבורו, וכשאלוהים מצווה את האדם לעשות דבר מה – הוא מזמין אותו להצטרף אליו לעבודת ההטבה והחסד.


אלוהים הוא מקור הטוב. הוא מוציא את איוב לטיול וסוקר בפניו את עולם הטבע ואת השגחתו בו לפרטי פרטים. הוא עושה כן לא כדי להראות לו את גודלו וחוזקו – כפי שאיוב הבין אחר המענה הראשון – אלא כדי להמחיש לאיוב כמה שהוא מתעניין ואוהב את בריותיו, קטנות כגדולות. אלוהים רומז כאן לאיוב: אני טוב ומטיב שלא על מנת לקבל הטבה, אם ברצונך להבין את דרכיי באמת – הידמה לי ועשה טוב שלא על מנת לקבל שכר. הציווי שאני מצווה אותך להיות תם וישר הוא מתנה שאני מעניק לך להתעלות ולהיות שותף עימי בחסד ובהטבה אינסופיים. אלוהים מנסה לעורר את איוב להיות אידיאליסט. לשם כך, הוא מראה לו את הבהמות והלוויתן – שהם בעלי חיים חזקים מאוד שאין ביד האדם לרתום אותם לצרכיו, וכך הוא מזמין את איוב להתבונן בברואים ולנסות להיטיב עימם ולא רק לחשוב כיצד הם עשויים להועיל לו.


דברים אלו סוגרים מעגל עם תחילת הספר, שם קטרג השטן ואמר שהמניעים של איוב הצדיק הם מניעים של כדאיות ורווח אישי. הקב"ה הציע לשטן שהדברים ייבדקו ויועמדו במבחן – וכך היה. בסיום הספר, איוב מבין שה' עונה לו ומזמין אותו להידמות לו, ללכת בדרכיו ולעשות את הטוב מפני שהוא טוב ולא מסיבות אינטרסנטיות.


אם כן, הסערה שהקב"ה נגלה בה לאיוב יש לה כמה וכמה פנים. מצד אחד היא מזעזעת את איוב ומראה לו את השגחתו אותו, ומצד שני היא גם לטיפה מנחמת - היא מאשרת את צידקותו של איוב, מעודדת אותו שחוליו יסור ממנו ומעניקה לו הזדמנות נוספת להיות עובד אלוהים מאהבה. ניעור מבטו של איוב של תחילת הספר לאיוב של סוף הספר הוא ניעור שיש בו הטבה גדולה – שהכרתו את בוראו מושתתת על אהבה ולא רק על יראה.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק מ': אחת דברתי ולא אענה, ושתיים ולא אוסיף

לאחר סדרת השאלות שהקב"ה הפנה לאיוב – איוב נותר שותק. לכך, הקב"ה מעוררו להשיב לדבריו: "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃ הֲרֹב עִם שַׁ-דַּי יִסּוֹר, מוֹכִיחַ אֱלוֹהַּ יַעֲנֶנָּה?" (איוב מ', א-ב). תשוב

פרק ל"ט: הידעת עת לדת יעלי סלע?

פרק ל"ט הוא המשכו הישיר של פרק ל"ח, ובו ה' ממשיך לשאול את איוב: האם אתה באמת מכיר את עולמי ואת השגחתי המיוחדת והנפלאה על עולם הטבע? בעבר הזכרנו את דברי הרמב"ם והרמב"ן שהקב"ה משגיח על הטבע באופן כללי ו