פרק מ"א: וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'"

בפרקנו, מתואר המזבח העתידי: "המזבח עץ שלוש אמות גבה וארכו שתים אמות ומקצעותיו לו וארכו וקירתיו עץ, וידבר אלי: זה השלחן אשר לפני ה'" (יחזקאל מ"א, כב). סיום הפסוק מתמיה - הלא הפסוק מתאר את המזבח, ואילו האיש המדבר אל יחזקאל אומר לו: מה שאתה רואה לפניך איננו המזבח כי אם השולחן אשר לפני ה'. הכיצד? בענין זה נאמרו פירושים רבים, וביניהם הפירוש הנפוץ הגורס כי מה שהשולחן משמש בביתו של האדם, המזבח משמש בבית המקדש; כשם שמעלים אוכל על השולחן בבית, כך בבית המקדש מעלים על המזבח כביכול אוכל המוקרב לפני האלוהים.


חכמים הביאו מדרש נפלא על הפסוק הזה המובא במסכת ברכות (נה.), שם נאמר על שלושה דברים שמי שמאריך בהם - יש בכוחם להאריך את ימיו של האדם. אחד מאותם שלושה דברים הוא אדם "המאריך על שולחנו", וזאת משום שאותו אדם מאריך על שולחנו מפני סיבה - אולי יבוא עני ויוכל להנותו מסעודתו. על כך דורשת הגמרא את הפסוק האמור בפרקנו הפותח במילים "המזבח עץ שלוש אמות גבוה", ומסיים ב"זה השולחן אשר לפני ה'" - פתח במזבח וסיים בשולחן, ללמדנו שכל זמן שבית המקדש קיים - המזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שאין המקדש קיים - שולחנו של אדם מכפר עליו.


יש לדייק בדברי הדרשה: "מזבח מכפר על ישראל" - בלשון רבים, "עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו" - בלשון יחיד. המזבח אשר בבית המקדש מסמל את הכלל (בניגוד לבמות המסמלות את הפרט), ואילו השולחן הוא הדבר הפרטי של האדם. כשבא אליך עני, יש לך אפשרות לשלח אותו מ'השולחן הפרטי' שלך אל הכלל, אל ה"מזבח", אל הביטוח הלאומי וכדומה. אך אדם חכם יודע שראשית כל עליו להנות את העני מנכסיו, ומקיים: "אל ישוב דך נכלם" (תהילים ע"ד, כא). שולחנו של אדם אם כן, מסוגל לכפר עליו בצורה פרטנית כשם שהמזבח מסוגל לכפר על כלל ישראל.


רבינו יוסף חיים מבגדאד מתמקד בלשון: "המאריך על שולחנו" ותמה - הלא אם תכלית הדברים היתה נתינת האוכל לעני והיא שגורמת לאדם לאריכות ימים, היתה הגמרא צריכה לומר בפשטות - "הנותן לעני"! ומשיב רבינו יוסף חיים, שגם אם הזדמן לו לאדם שהאריך על שולחנו במטרה להנות עני ממנו, ובסופו של דבר לא בא עני - בכל זאת מכפר השולחן על האדם ומאריך ימיו. וזאת כי הקב"ה מודד את כוונתו של אדם בדבר זה ומאריך את ימיו. ולא מדובר באריכות בכמות של ימים, אלא באריכות באיכותם של ימים - שימיו של האדם יהיו מלאים במשמעות.


אחינו הספרדים מזכירים את הפסוק הזה כאשר הם עושים זימון בסוף הסעודה. ובנימה זו, עלינו לזכור את הפסוק לא רק בצדו הטקסטואלי אלא בצדו הרעיוני - להאריך את השולחן משמעו: להנות אחרים מהשולחן שלי.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק מ"ח: ושם העיר מיום ה' שמה

המשפט האחרון בספר יחזקאל הוא: "ושם העיר מיום ה' שמה" (יחזקאל מ"ח, לה). יחזקאל פתח את הספר במעשה מרכבה, לאחר מכן ראה איך באופן הדרגתי השכינה עוזבת ויורדת לבבל, את החרבן הגדול. והנה, בסוף הספר יחזקאל זו

פרק מ"ז: מים חיים

בפרק זה, יחזקאל רואה מים היוצאים מן המקדש. הם יוצאים ממפתן הבית קדימה, יש מהם גבוהים ויש מהם רדודים. והנה, בפשט הדברים נראה שהמים האלה יוצאים קדמה (מזרחה) לכיוון ים המלח, אך רש"י בשם רבותינו אומר שלמע

פרק מ"ו: לא ישוב דרך השער אשר בא בו

בפרק זה מתאר הנביא את בוא הנשיא והעם אל בית המקדש. ביום יום, הנשיא נכנס ויוצא אל בית המקדש מאותו השער, ואילו במועדים לא כן: "ובבוא עם הארץ לפני ה' במועדים - הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב,