פרק מ': אסירי תקוה

אומר דוד המלך בפרקנו: "קַוֹּה קִוִּיתִי ה' וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי" (תהילים מ', ב). התקווה מגיעה תמיד בכפולות. כך ראינו גם בפרק כ"ז: "קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'" (שם כ"ז, יד). דוד המלך אומר לנו: גם כאשר התקווה הראשונה לא הוגשמה - יש להמשיך ולקוות לתקווה נוספת.


במדרש (ילקוט תהלים) נאמר: "זה שאמר הכתוב: "ואמר ביום ההוא: הנה אלוהינו זה, קיוינו לו ויושיענו" - (אפילו) אין ביד ישראל אלא הקיווי (התקוה והציפיה) - כדאין הן לגאולה בשכר הקיווי. וכן הוא אומר: "טוב ה' לקוויו", ואומר: "שובו לביצרון אסירי התקווה". ושמא תאמר: עבר קיץ, עבר קציר, כלה קיץ ואנחנו לא נושענו! תלמוד לומר: קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" - קיוויתם ולא נושעתם? קוו ושובו וקוו. ואם תאמרו: עד מתי נקווה? כתיב: "יחל ישראל אל ה' מעתה ועד עולם". ואומר: "חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה'", ומה כתיב אחריו? "לדוד משכיל, אשרי נשוי פשע" - דוד שקיווה לי, עניתיו. אמר דוד (מתוך הקיווי): "ויט אלי וישמע שועתי"".


אם כן, כל הזמן עלינו להיות במצב של תקווה. לא בכדי ההמנון הלאומי של מדינת ישראל הוא "התקווה". כל הסיפור שלנו הוא התקווה. כל הכח והחוזק שיש לעם ישראל נובע ממנה. עם ישראל הוא עם שלא בונה רק עברו ועל ההווה שלו, אלא עם שעוסק בעיקר בעתיד שלו, בתקווה הגדולה שתיוולד ממנו.


רבי יהודה הלוי כתב לנו בפיוטו הנפלא "ידידי, השכחת": "היש בלתך גואל, ובלתי אסיר תקוה?" מצד אחד הוא משבח את הקב"ה ואומר שאין גואל מבלעדו, ומצד שני משבח את עמ"י שהם כאסירים של התקווה, ואין שני להם בציפייה זו.


הפייטן המרוקאי בן דורנו ניסים דהאן נתן ביטוי על התקווה ואסיריה שבימינו ואלו דבריו:


אֲסִירֵי תִקְוָה דָמָם נִזְרַק לְאוֹת

הֲלֹא הֵם הַמְדֻכִּים תַּחַת סוֹעָה וְסוּפוֹת

תַּחַת לַחַץ, לַחַץ עוֹל זָר, עוֹל זָר שׁוֹד

שׁוֹד שֶׁבֶר וּתְלָאוֹת

אַרְצֵנוּ, דַּם בָּנַיִךְ צוֹעֵק

שׁוֹתִים כּוֹס רַעַל וּכְדוּמָם שׁוֹתֵק

שִׁפְכִי דִּמְעָתֵךְ כִּי הָאוֹיֵב אוֹרֵב

לִלְחוּצִים בַּצַּר שְׁחוֹרִים כָּעוֹרֵב

וּבְשׁוּב בָּנַיִךְ אֵלַיִךְ מְנַצְּחִים

אָז דִּגְלָם יִתְנוֹסֵס לְנֶצַח נְצָחִים

הֵידָד יִהְיֶה יוֹם זֶה גָּדוֹל וּמְשַׂמֵּחַ

כְּעַל דֶּגֶל צִיּוֹן נִצָּחוֹן זוֹרֵחַ

תִשְׁכַּח יְמִינִי קִרְיַת דָּוִד חָנָה

אִם לֹא אֶזְכְּרֵךְ בְּכָל עֵת וְעוֹנָה

עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי אַעֲלֶה אֶת שְׁמֵךְ

כִּי בָךְ יָשְׁבוּ לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת מֶלֶךְ


הדם אמנם נשפך, אך יש לנו תקווה. אנו נושאים את עינינו אל העתיד, בו נושיב בירושלים כסאות למשפט לבית דוד. צדק,, שלום, אחווה, אהבה ועוד - יצאו מירושלים אל כל העולם. התקווה הזו, שווה את כל הדרך.