פרק ל"ח: ה', נגדך כל תאוותי

במזמור זה, דוד נכנס לנעליו של החולה: "ה', אַל בְּקֶצְפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וּבַחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי׃ ג כִּי חִצֶּיךָ נִחֲתוּ בִי וַתִּנְחַת עָלַי יָדֶךָ" (תהילים ל"ח, ב-ג). דוד, כאדם מאמין, יודע שלמחלה יש סיבה שאינה רק גשמית - אלא סיבה רוחנית מאת ה' ששלח בו את ה"חץ". הוא מודע לכך שעוונותיו היטו אלה: "אֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי מִפְּנֵי זַעְמֶךָ אֵין שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי, כִּי עֲוֹנֹתַי עָבְרוּ רֹאשִׁי כְּמַשָּׂא כָבֵד יִכְבְּדוּ מִמֶּנִּי. הִבְאִישׁוּ, נָמַקּוּ חַבּוּרֹתָי מִפְּנֵי אִוַּלְתִּי" (שם, ד-ו). וכך ממשיך דוד לתאר את מצבו הדואב שהביאו עד לידי דכאון. עד כדי כך מצבו קשה שכולם שומרים ממנו מרחק: "אֹהֲבַי וְרֵעַי מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ, וּקְרוֹבַי מֵרָחֹק עָמָדוּ" (שם, יב).

דוד עצמו שותק, אך אויביו אינם כן: "וַיְנַקְשׁוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת וּמִרְמוֹת כָּל הַיּוֹם יֶהְגּוּ. וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו, וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת" (שם, יג-יד). מדוע דוד שותק? מפני שהוא מחכה שהקב"ה יפתח את פיו כנגדם ויענה להם כאוולתם: "כִּי לְךָ ה' הוֹחָלְתִּי, אַתָּה תַעֲנֶה ה' אֱלֹהָי" (שם, טז).

מבחינתי, הפסוק הבולט בפרק הוא: "ה', נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי וְאַנְחָתִי מִמְּךָ לֹא נִסְתָּרָה" (שם, י). פסוק זה משמש כפתיח וסוגר לפיוט מפורסם של רבי יהודה הלוי ליום הכיפורים, בו רבי יהודה מתאר חולה מסוג אחר לגמרי - חולה אהבה המתאווה לאור ה':

אֲדֹנָי! נֶגְדְּךָ כָל‑ תַּאֲוָתִי,

וְאִם לֹא אַעֲלֶנָּה עַל שְׂפָתִי.

גם בפרקנו וגם בפיוט הזה, החולה לא מסוגל לבטא בשפתיו את שעל ליבו. וכך גם הפיוט מסתיים:

וְעוֹד מָה אַאֲרִיךְ לָשׁוֹן וְאֶשְׁאַל!

אֲדֹנָי, נֶגְדְּךָ כָל‑ תַּאֲוָתִי!

כמו בספר תהילים, אומר רבי יהודה הלוי - אין לי צורך לדבר. אתה יודע את שעל ליבי ובמחשבותיי, אהבתך בליבי תמיד.