פרק ל': חזקיהו המאחד

חזקיהו הוא המלך השלושה עשר בשושלת בית דוד מאז פיצול הממלכה. שלוש עשרה בגימטריה עולה למנין: "אחד". זהו רמז נפלא, שהרי חזקיהו הוא המלך הפועל בשביל אחדות האומה. בפרק כ"ט ראינו כיצד הוא מבער את העבודה הזרה (אמונת הפירוד) מישראל ומבצע מעין חניכה מחודשת לבית המקדש, ובפרק ל' הוא פועל לחגיגת חג הפסח על ידי עם ישראל. גם את הפסח הראשון עשו בני ישראל לאחר שביערו את העבודה הזרה מקרבם, וכבר דרשו חכמים: "משכו וקחו ולכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח - משכו ידכם מעבודה זרה, וקחו לכם צאן של מצווה". בנוסף, קרבן הפסח מסמל את האחדות בעם ישראל, שהרי הפסח "נאכל למנויו" – לאלו שנמנו וגמרו מראש לאכול אותו יחד בחבורה.

זה שלוש מאות שנה שאין בממלכת ישראל אנשים שעולים לירושלים לעשות את הפסח, מאז שירבעם בן נבט הציב פרדסאות (משמרות של חיילים) שלא אפשרו לאנשי ממלכת ישראל לעלות לירושלים. כעת, כאשר הושע בן אלה ניצב בראש ממלכת ישראל שהתרופפה מאוד, אשור שולטת בהם ונוגסת בהם בכל פה, רוב עשרת השבטים כבר גלו ממקומם - חזקיהו מגלה את האחווה ומזמין את שארית הפליטה לירושלים לחוג את חג הפסח: ""וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה לָבוֹא לְבֵית ה' בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל... וַיַּעֲמִידוּ דָבָר לְהַעֲבִיר קוֹל בְּכָל יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן לָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ כַּכָּתוּב" (דברי הימים ב ל', א-ד).

ואמנם לא כל אנשי ישראל נשמעים לקול הבשורה החדשה, אך היו שעשו כן – ובודאי מאנשי יהודה: "אַךְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם, גַּם בִּיהוּדָה הָיְתָה יַד הָאֱלֹהִים לָתֵת לָהֶם לֵב אֶחָד לַעֲשׂוֹת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים בִּדְבַר" (שם, יא-יב). אם כן, העם עולה לירושלים להקריב את קרבן הפסח: "וַיֵּאָסְפוּ יְרוּשָׁלִַם עַם רָב לַעֲשׂוֹת אֶת חַג הַמַּצּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי קָהָל לָרֹב מְאֹד... וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם נִכְלְמוּ וַיִּתְקַדְּשׁוּ וַיָּבִיאוּ עֹלוֹת בֵּית ה'" (שם, יג-טו). בפירוש המיוחס לרש"י מוסברת כלימתם של הכהנים והלויים: "כי לא יוכלו להאמין בדבר הזה קודם לכן, לפי שהזניחן אחז מכהן, וכך היו אומרים: אפשר אתמול עבד אחז עבודת כוכבים, ובנו חזקיהו לאלתר בשנה ראשונה מיד בחודש הראשון ויאמר לכהנים וללויים לעבוד לאל אחד לבדו ויצטרך לנו?! לכך נתעצלו ונתרשלו מלבוא, וגם שאר יהודה שלפניו הזניח אחז, וכשחקרו והבינו בדבר שהכל היה לשם שמים – באו והתקדשו כולם".

חזקיהו לא מסתפק בביעור העבודה הזרה ובאיחוד העם על ידי הקרבת קרבן הפסח. הוא חש באחריות הלאומית הרובצת עליו ודואג להרבצת התורה בכל חלקי העם. חכמים אומרים על חזקיה, שבימיו בדקו מדן ועד באר שבע (בממלכת ישראל, ולא רק בממלכת יהודה) - ולא מצאו עם הארץ בתורה, ולא מצאו תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה. הפלא הגדול של חזקיהו והפעולות שלו לאחדות גורמת לעם לצאת בשמחה ספונטנית בסיומו של חג הפסח: "וַיֹּאכְלוּ אֶת הַמּוֹעֵד שִׁבְעַת הַיָּמִים מְזַבְּחִים זִבְחֵי שְׁלָמִים וּמִתְוַדִּים לה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם, וַיִּוָּעֲצוּ כָּל הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים, וַיַּעֲשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים שִׂמְחָה" (שם, כב-כג). זוהי שמחה של אחדות, שמחה שאין גדולה ממנה.