פרק ל"ו: ה' אלוהיו עימו ויעל

צדקיהו, מלך יהודה האחרון, העשרים במספר מאז שנחלקה הממלכה בין רחבעם לבין ירבעם, הוא דור עשרים ושניים לדוד המלך, והוא שרואה את חורבן הממלכה והבית. צדקיהו עשה את הרע בעיני ה' אלוהיו בכך שלא נכנע לפני ירמיהו הנביא, הוא מרד בנבוכדנאצר מלך בבל, כפי שקראנו בספר מלכים ב' ובספר ירמיהו, הקשה את ערפו ואימץ את לבבו משוב אל ה' אלוהי ישראל. צדקיהו לא חטא לבדו: "גַּם כָּל שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים וְהָעָם הִרְבּוּ לִמְעָל מַעַל כְּכֹל תֹּעֲבוֹת הַגּוֹיִם וַיְטַמְּאוּ אֶת בֵּית ה' אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ בִּירוּשָׁלִָם" (דברי הימים ב ל"ו, יד).


במעין מבט-על לאחור, הכתוב מתאר את נסיונותיו של הקב"ה להשיב את בניו בתשובה ולמנוע את החרבן, ללא הצלחה: "וַיִּשְׁלַח ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם עֲלֵיהֶם בְּיַד מַלְאָכָיו הַשְׁכֵּם וְשָׁלוֹחַ, כִּי חָמַל עַל עַמּוֹ וְעַל מְעוֹנוֹ" (שם, טו). בפירוש המיוחס לרש"י נאמר: "כל זה צידוק הדין, שלא תאמר: לא התרה בהם לשוב מדרכיהם הרעה אלא לאלתר ויטרוף לעד אפו, לכך נאמר: וישלח ה' אלהי אבותיהם עליהם ביד מלאכיו והתרה בהם לשוב מרעתם - ולא פעם אחת בשנה או בחודש, אלא בכל יום ויום השכם ושלוח". אמרו חכמים בגמרא: "אלמלא חטאו ישראל, לא היה ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד". כיוון שחטאו ישראל, קיבלנו את ספר שופטים – בו לפעמים ישראל היו בטובה ולפעמים ברעה, וכן את ספרי שמואל ומלכים וכל שאר ספרי הנביאים והכתובים – תמיד היו בהם ישראל במהלך של "רצוא ושוב" - רצוא לעבירה ושוב אל אלוהים. אילו לא היו ישראל חוטאים, לא היה צורך בכל הספרים הללו. לא היה צורך בכל הנביאים השלוחים לתת להם דברי מוסר ותוכחה, והיו הנביאים יכולים להתמקד בהרחבת דעתם וידיעת השם של ישראל והעולם. אך ישראל חטאו ונצרכו לנביאים מוכיחים על חטאיהם, ועל אף שהקב"ה שלח להם נביאים שיחזירו אותם לדרך המוטב, הם נותרו בשלהם: "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים [מלשון משחק] בְּמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו, וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה' בְּעַמּוֹ עַד לְאֵין מַרְפֵּא" (שם, טז). על הפסוק הזה אמר רב יהודה בגמרא: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר: ויהיו מלעיבים במלאכי האלוהים". היכן ראה כאן רב יהודה תלמידי חכמים? אלא, הוא רואה שפסוק זה מדבר על כמה עניינים: "ויהיו מלעיבים" – זה דבר אחד, "ובוזים דבריו" – זה דבר שני, ומתעתעים בנביאיו" – זה דבר שלישי. רוצה לומר: יש לאלוהים מספר דרכים להעביר את מסריו לישראל, לפעמים הוא עושה זאת על ידי נביאים ולפעמים על ידי חכמים, וישראל היו בוזים באלו ובאלו. ממשיכה הגמרא ודורשת: "עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא – מאי 'עד לאין מרפא'? אמר רב יהודה אמר רב: כל המבזה תלמידי חכמים – אין לו רפואה למכתו". הלא החכמים והנביאים נשלחו כדי לרפא את מכותינו, לכך - מי שמתייחס בזלזול לדבריהם ומבזה אותם – מכתו מתעמקת ומתקבעת בתוכו ואין לה רפואה.


הפסוקים האחרונים של הפרק מתארים כיצד עולה נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים, הורג את בחוריהם בחרב בבית מקדשם, לא חומל על בחור ובתולה, זקן וישיש – הכל ניתן בידו על ידי האלוהים. כלי המקדש גולים, ועימהם כל שארית הפליטה: "וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב אֶל בָּבֶל וַיִּהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס" (דברי הימים ב ל"ו, כ). כאן הכתוב מדלג שבעים שנה ואומר: "לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה. וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר" (שם, כא-כב). גם בזמן כורש, הרפואה באה על ידי קול: "כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל" (שם, כג). כאן שוב בא המבחן מי מוכן לשמוע את הקול ומי יתעתע ויבזהו.


אנו מסיימים את התנ"ך בהכרזה: מי שה' אלוהיו עימו - שיעלה. זהו לא רק סיום טוב בעלמא, אלא בענין שהוא חלק מן התכלית של התנ"ך כולו - עליה; עליה מוסרית ועליה לארץ ישראל. הלא התנ"ך לא בא לספר לנו היסטוריה בעלמא, אלא את סיפורו של עם ישראל בארץ ישראל. בספר זה נוכל למצוא דילוגים היסטוריים רבים על מאות שנים מחד, והתמקדות בימים ושבועות מרכזיים בחיי עם ישראל מאידך. כאשר עם ישראל נמצא בארץ ישראל ונוהג במוסר הנכון לו - זו עליה לעם ישראל ולעולם כולו.


אנו מסיימים את התנ"ך באות ל' (במילה "ויעל"), ותכף אנו חוזרים ומתחילים לקראו מן ההתחלה באות ב' (במילה "בראשית"). יחד, האותיות הללו מרכיבות את המילה "לב". יהי רצון שיהיה הלב שלנו מוכן תמיד לעלייה. לב טהור ברא לנו אלוהים ורוח נכון חדש בקרבנו. חזק חזק ונתחזק. יהי רצון שכשם שסיימנו את ספר הספרים, כך נזכה להתחיל ולסיים ספרים רבים לחיים טובים, לשלום, לאהבה ולאחווה.