פרק ל"ה: כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך

לאחר שדוד ניצל מאויביו אשר כרו שוחה לנפשו, הוא מודה לקב"ה ואומר: "וְנַפְשִׁי תָּגִיל בַּה' תָּשִׂישׂ בִּישׁוּעָתוֹ, כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ" (תהילים ל"ה, ט-י). את הפסוק האחרון אנו מכירים מתפילת שחרית של שבת ב"נשמת כל חי", ובו דוד אומר שלאחר שיצא מן הבור שהכינו לו אויביו - הוא ספר את כל עצמותיו ובדק שהן שלמות, והן שאומרות תודה לה'. הביטוי התמציתי הזה - "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ" היה לצד במחלוקת הלכתית בגמרא (ברכות כה.): "צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא - רב הונא אמר: מותר לקרות ק"ש, רב חסדא אמר: אסור לקרות ק"ש. אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא? דכתיב (תהלים קנ, ו) "כל הנשמה תהלל י-ה" (הנשמה - הנשימה, אם הפה והחוטם לא נמצאים במקום המטונף - אין זה מעכב את הפה מלהודות לה'), ורב חסדא אמר: אסור לקרות ק"ש, מאי טעמא דרב חסדא? דכתיב (תהלים לה, י) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".

במדרש (פסיקתא רבתי) נאמר: "אין לך כל אבר ואבר שלא קילס (דוד) להקדוש ברוך הוא בו … קילסו בראשו - "דשנת בשמן ראשי" (תהילים כ"ג, ה), קילסו בעיניו - "עיני תמיד אל ה'" (שם כ"ה טו), "אליך נשאתי עיני" (שם קכ"ג א'), קילסו בפיו - "תהלת ה' ידבר פי" (שם קמ"ה כ"א), קילסו בלשון - "ולשוני תהגה צדקך" (שם ל"ה כ"ח), קילסו בשפתיו - "תרננה שפתי" (שם ע"א כ"ג), וקילסו בגרונו - "יגעתי בקראי נחר גרוני" (שם ס"ט ד'), קילסו בלבו - "לבי ובשרי ירננו אל אל חי" (שם פ"ד ג'), קילסו בקרבים - "וכל קרבי את שם קדשו" (שם ק"ג א') קילסו בידיו - "המלמד ידי לקרב" (שם קמ"ד א'), קילסו ברגליו - "רגלי עמדה במישור" (שם כ"ו י"ב). סוף דבר: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (שם ל"ה י') - אמר דוד: אע"פ שקילסתיו בכל אלה, עד עכשיו איני יודע לקלס, כמו שכתב "פי יגיד צדקתך כי לא ידעתי ספורות" (שם ע"א ט"ו)". את כל הקילוסים הללו אנו כוללים בתפילת "נשמת כל חי" באמרנו: "על כן אברים שפלגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפנו ולשון אשר שמת בפינו, הן הם יודו ויברכו וכו', כי כל פה - לך יודה, וכל לשון - לך תשבח, וכל ברך - לך תכרע, וכל קומה- לפניך תשתחווה, והלבבות - ייראוך, וכל קרב וכליות - יזמרו לשמך, כדבר שנאמר: כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך…".

במדרש אחר (מדרש תהילים) מובא שדוד מגדי לעשות ומפרט כיצד כל אבר בגופו לא רק שמודה לקב"ה, אלא גם מקיים בו מצווה: "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ" (תהלים לה, י). אמר לו הקב"ה: דוד מה אתה עושה לי? אמר לו: אני אשבחך בכל אבריי: בראשי אני כופף וקודה בתפלתי. בשערות ראשי אני מקיים "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (ויקרא יט, כז), ועוד אני מניח תפילין בראשי. בצאורי אני מקיים מצות עטיפת ציצית. בעיני אני מקיים "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" (במדבר טו, לט). בפי אני מהללך, שנאמר "תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי" (תהלים קמה, כא). ובשפתי אני מהללך, שנאמר "תַּבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה" (תהלים קיט, קעא). בזקני, שנאמר "וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ" (ויקרא יט, כז). בלשוני, שנאמר "וּלְשׁוֹנִי תֶּהְגֶּה צִדְקֶךָ" (תהלים לה, כח). באפי בהשתחויה, שנאמר "וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה" (בראשית מח, יב). בגרוני, שנאמר "נִחַר גְּרוֹנִי" (תהלים סט, ד). בלבי, שנאמר "בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ" (תהלים קיט, יא). בחזה שימת ציצית כנגד הלב, כל זמן שאני קורא את שמע, שנאמר "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו, ו). מאחריי ומלפניי השלכתי הטלית, שתי כנפות לאחור ושתי כנפות לפנים. יד ימין אני כותב ומראה בה טעמי תורה. יד שמאל אני קושר תפילין של יד, ובה אני אוחז ציציותי בזמן קריאת שמע. חוטמי להריח בה במוצאי שבתות, אזנים בהם אני שומע טעמי תורה, הצפרנים בהם להסתכל אור להבדלה. מעיי, שנאמר "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי" (תהלים מ, ט). קרביי, שנאמר "וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ" (תהלים קג, א). כליותי, שנאמר "אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי" (תהלים טז, ז). מילה, מילה ופריעה. ברכיי, כריעת ברכיים בתפלה. בברכיי אני נעשה סינדיקנוס (סנדק) לילדים הנימולים על ברכיי. רגל ימין - מצות חליצה, רגל שמאל - קודם לשלש פסיעות, לכך נאמר "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ" (תהלים לה, י)".

ישנו ספר נפלא של רבי אלעזר אזכרי (שחיבר לנו את הפיוט הנפלא "ידיד נפש") בשם "חרדים", בו הוא מרחיב את היריעה ומונה את כל המצוות שאנו יכולים לעשות בכל אברנו. זו הגישה האומרת כי אין דבר בגופנו שנברא לשוא, כל דבר ויהיה הגשמי ביותר - אפשר להעלותו עד כדי המפגש של השבח בבורא."כל עצמותי תאמרנה" - לכל איבר בגוף ישנה אמירה כלפי ריבונו של עולם.