פרק ל': הורני לחומר ואתמשל כעפר ואפר

פרק ל' הוא המשכו של פרק כ"ט, ובו איוב נוחת ומתרסק אל ההווה. המילה "וְעַתָּה" חוזרת בפרק זה שלוש פעמים, לומר שיש חזקה על כך שההווה חזק מאיוב. איוב כבר אמר לנו: "לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי וְהַוָּתִי בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד" (איוב ו', ב) – "הותי" מלשון הווה, אותו איוב אינו מצליח להכיל.


לעומת הכבוד הרב שנחל איוב בעבר, עתה יש צעירים שמתקלסים בו. ובאילו צעירים מדובר? "וְעַתָּה שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים אֲשֶׁר מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם לָשִׁית עִם כַּלְבֵי צֹאנִי" (שם ל', א) - אלו צעירים בזויים, שאת אבותיהם המבוגרים איוב לא היה מחשיב לשים אותם במקום כלבי צאנו, דהיינו: הכלבים מבחינת איוב יותר חשובים מאבותיהם של אותם צעירים נבזים. הוא מתאר לנו עד כמה הם נבזים: "וְעַתָּה נְגִינָתָם הָיִיתִי וָאֱהִי לָהֶם לְמִלָּה" (שם, ט) – איוב הוא מוקד הגנאי שלהם. הם לועגים לו, לא חוסכים אף מילת גנאי כלפיו ואף יורקים עליו.


לאחר מכן, עובר איוב לתיאור מצבו הקשה: "וְעַתָּה עָלַי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי יֹאחֲזוּנִי יְמֵי עֹנִי, לַיְלָה עֲצָמַי נִקַּר מֵעָלָי וְעֹרְקַי לֹא יִשְׁכָּבוּן. בְּרָב כֹּחַ יִתְחַפֵּשׂ לְבוּשִׁי כְּפִי כֻתָּנְתִּי יַאַזְרֵנִי" (שם, טז-יח) – נפשו של איוב משתפכת עליו, ימי העוני משתלטים עליו ומטלטלים אותו, הלילה מנקר את עצמותיו כעורב והוא אינו מצליח לנוח. "הֹרָנִי לַחֹמֶר וָאֶתְמַשֵּׁל כֶּעָפָר וָאֵפֶר" (שם, יט) – איוב מרגיש כאילו אלוהים השליך אותו לחומר ולעפר עד שהוא דומה להם יותר מאשר לבני אדם. רש"י מבאר אחרת: "הורני - ילמדני השחין הזה לישב כמו בחומר". לאחר מכן, מביא רש"י את דברי מדרש רבי תנחומא: "אמר ר' ברכיה: סרס את המקרא [דרוש את המקרא בסדר אחרת מן הכתוב]: אני נמשלתי לאברהם בצדקתי שקרא עצמו 'עפר ואפר' (בראשית י"ח, כז) והוא דנני כרשעי דור הפלגה (שמרדו בו בבנין המגדל) שכתוב בהם 'והחמר היה להם לחומר' (שם י"א, ג)". איוב תוהה מדוע אלוהים החליט לדמותו דווקא לאנשי דור הפלגה ולא לאברהם, שהרי כשם שאמר אברהם: "הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנוכי עפר ואפר" (שם י"ח, כז) כך גם איוב עומד ומשמיע בפני אלוהים דברים דומים (שהוא כעת כעפר ואפר ממש), וכשם ששאל אברהם את אלוהים על משפטה של סדום - "חלילה לך מעשות כדבר הזה... השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (שם, כה) כך שואל כאן איוב את אותה השאלה כלפי דינו שלו. אומר איוב, מדוע אלוהים החליט לדמותו לאנשי דור הפלגה שבנו מגדל על מנת למרוד בו – והוא לא מרד בו, אלא להפך – השפיל את עצמו כלפיו ואמר "ה' נתן וה' לקח וכו'".


שיא הכאב מופיע בפסוקים הבאים: "אֲשַׁוַּע אֵלֶיךָ וְלֹא תַעֲנֵנִי" (איוב ל', כ) - איוב חש שאלוהים אדיש כלפיו, "עָמַדְתִּי וַתִּתְבֹּנֶן בִּי. תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי, בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי" (שם, כ-כא). אומר רש"י: "עמדתי - לראות לשתוק ולהבין" - איוב עשה מעין הפסקה של התבוננות ביסוריו. אפשר שמדובר על הזמן שקדם להגעתם של הרעים, או אפילו על משך שבעת הימים בהם שתק ולא דיבר. ממשיך רש"י בביאורו: "ותתבונן בי - מחשב עלי לשנות את נגעי" – בזמן שאיוב עצר להתבוננות, אלוהים חישב אילו נגעים קשים יותר יביא עליו. הרמב"ן מפרש אחרת: "עמדתי – לפניך להתפלל ולקרוא בשמך, והנה תתבונן בי כל היום להביא עלי חולאים משונים". במילים אחרות, איוב חש שאלוהים לא רצה לשמוע אפילו את תפילתו. בין על פי פירוש רש"י בין על פי פירוש הרמב"ן, יסוריו של איוב רק מתעצמים.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק מ"א: מי הקדימני ואשלם?

פרק מ"א הוא חלק מתשובתו השנייה של הקב"ה לאיוב. במבט ראשוני על המענה, לא כל כך מובן מה מתחדש בו אל מול המענה הראשון. במענה הראשון הקב"ה התמקד בגדלותו, בהשגחתו על עולם הטבע ובאי יכולתו של איוב לקלוט את

פרק מ': אחת דברתי ולא אענה, ושתיים ולא אוסיף

לאחר סדרת השאלות שהקב"ה הפנה לאיוב – איוב נותר שותק. לכך, הקב"ה מעוררו להשיב לדבריו: "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃ הֲרֹב עִם שַׁ-דַּי יִסּוֹר, מוֹכִיחַ אֱלוֹהַּ יַעֲנֶנָּה?" (איוב מ', א-ב). תשוב