פרק ל"ד: רחמנותה של חולדה

יאשיהו היה מלך צדיק וטוב. בפרקי דרבי אליעזר דורשים את שמו: "יאשיהו – יאי שי הוא", הוא שי טוב, הוא תשורה נאה. יאשיהו הולך בדרכי ה' ומתקרב אליו, הוא מבער את העבודה הזרה שאביו אמון וסביו מנשה הציבו בירושלים ועושה את הישר בעיני ה'. במהלך טיהור הארץ מגילולי העבודה הזרה, מוצא חלקיה הכהן את "ספר התורה": "וּבְהוֹצִיאָם אֶת הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵּית ה', מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן אֶת סֵפֶר תּוֹרַת ה' בְּיַד מֹשֶׁה. וַיַּעַן חִלְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶל שָׁפָן הַסּוֹפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה', וַיִּתֵּן חִלְקִיָּהוּ אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן" (דברי הימים ב ל"ד, יד-טו). ישנן דעות שונות בין החוקרים והפרשנים לגבי איזה ספר מדובר. המלבי"ם מסביר שספר התורה הזה מיוחד היה – שכן היה זה ספר תורה שכתבו משה רבנו בעצמו. חכמים אומרים שכאשר פתחו את ספר התורה הזה לפני יאשיהו וקראו לפניו, המיקום בו נפתח הספר היה בפסוק: "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך". לשמע הדברים הללו יאשיהו נבהל מאוד: "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו, וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּהוּ וְאֶת אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וְאֶת עַבְדּוֹן בֶּן מִיכָה וְאֵת שָׁפָן הַסּוֹפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר: לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת ה' בַּעֲדִי וּבְעַד הַנִּשְׁאָר בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר נִמְצָא, כִּי גְדוֹלָה חֲמַת ה' אֲשֶׁר נִתְּכָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְרוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה" (שם יט-כא). חלקיהו הולך אל חולדה הנביאה והיא אומרת לו שיאשיהו הוא מלך צדיק שלא יראה במפלת ממלכת יהודה, אלא הוא ילך לעולמו בעוונו (בעניינו הפרטי).


העובדה שדווקא חולדה הנביאה היא זו שנדרשה כאן לפענח את דבר ה' אחז את חכמים. הלא באותם ימים היו להם לישראל שלושה נביאים גדולים: ירמיהו, צפניה וחולדה. וכך אומרים חכמים: "ירמיה היה מנבא בשווקים, וצפניה בבתי כנסיות, וחולדה אצל הנשים". אם כך, למה לא שלח יאשיהו את חלקיהו אל ירמיה הנביא או אל צפניה? בסוגיה זו עוסקת הגמרא (מגילה יד), ששואלת תחילה: איך יתכן שחולדה לא יראה להתנבא בירושלים -המקום בו נמצא ירמיה הנביא? הגמרא משיבה שחולדה היתה קרובת משפחה של ירמיה, ולכן היא לא חששה שירמיה יקפיד עליה. לאחר מכן שואלת הגמרא את שאלתנו: יאשיהו עצמו, איך יתכן שהניח את ירמיהו והלך לפני חולדה? ומתרצת הגמרא: מפני שהנשים רחמניות הן. כמובן שאין הכוונה שחולדה תשנה את דברי הנבואה מנבואה רעה לנבואה טובה בשל רחמנותה, אלא שכאשר היא תשמע נבואה קשה – לבטח היא תבקש רחמים על ישראל ותפעל לשינוי רוע הגזירה. תירוץ נוסף שמביאה הגמרא הוא שירמיה לא היה באיזור באותו זמן, משום שהלך להחזיר את עשרת השבטים.


התירוץ הראשון שהביאה הגמרא מלמד אותנו דבר חשוב. הכל תלוי באופן שבו אתה קורא את הנבואה. וכבר אמר רבי מנחם די-לונזנו בספרו "אור תורה", ש"נבואת הנביא תלויה בטעמים ובניגון". אם הנביא אומר את נבואתו בטעמים של רחמנות, יכולה הנבואה להתהפך מדברי רוגז לרחמים (כמו שלפעמים הטעמים המופיעים בתורה משנים את הבנת הפסוק מפשוטו). לפי הסבר זה, כאשר יאשיהו קורא את הפסוק: "יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך" – הוא מבקש לשלוח לחולדה כדי שתלמד אותו כיצד לקרוא את הפסוק בטעמים של רחמים. הדברים הללו נכונים גם ללימוד התורה בכללו; וגם אם חולדה תקבל נבואה קשה היא תדע מרחמנותה להטעים אותה לטוב ולחסד. הגמרא בסוף מסכת מגילה אומרת: "כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם". בקרוב יסתיים לו לימוד התנ"ך ונתחיל שוב מבראשית. עלינו לזכור שכל הקריאה שלנו תלויה בניגון ובטעם שאנו יוצקים לתוך הקריאה בספר הספרים.