פרק ל"ד: לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכיל

בפרקנו, אליהוא פותח את דבריו במענה: "וַיַּעַן אֱלִיהוּא וַיֹּאמַר" (איוב ל"ד, א). נשאלת השאלה: למי עונה כאן אליהוא, והלא איוב לא השיב לדבריו בפרק הקודם? אפשר לומר שאיוב אמנם לא דיבר, אך פטר את אליהוא במבט של זעם או ביטול ולתגובתו הגופנית אליהוא עונה ומגיב. ברם, לפי הרמב"ם, הרמב"ן ורבינו בחיי בר אשר הסבורים שאליהוא היה חכם גדול ודבריו נשמעו והתקבלו על ידי איוב, יתכן שאיוב הראה התעניינות בדברי אליהוא שבפרק הקודם ומדי פעם התרחבו אישוניו ומבטיו, ומכך הבין אליהוא שאיוב מתפלא ומתעניין בהם. בהמשך לכך, אליהוא ענה בתשובה מורחבת בפרקנו.


בפירושו לפרק ל"ב, אומר הרמב"ן כי איוב הסכים בשתיקה לדבריו של אליהוא: "ותראה, איוב מעת אשר שמע לאליהוא – לא ענה אותו דבר. והנה זה יורה כי היתה תשובה מחודשת, לא כדבריהם, וקיבל דבריו. והיו טענותיו מספיקות לשאלתו של איוב - ולכן קיבל עליו השתיקה". הרמב"ן מביא ראייה לדבריו מהמשך הספר (איוב מ"ב, ז), שם אלוהים מתגלה את אליפז ואומר לו שהוא ורעיו לא דברו נכונה כעבדו איוב. על כך אומר הרמב"ן: "ראינו כי האל יתעלה האשים את החברים על טענותם ואמר כי יצטרכו לקרבן עולה שיכפר עליהם כי לא דיברו נכונה, ולא האשים אליהוא ולא הצריכו לכפרה הזאת". מביא הרמב"ן ראייה נוספת לדבריו: "שאר החברים היו טענותם סברות, הולידו אותם מחשבותיהם כדי להצדיק האלוהים, ולא תמצא בהם מי שיזכור שיאמר חכמה זולתי שיאמר "אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם"". כלומר, איוב רצה להבין את דבריו על דרך החכמה (האובייקטיבית), ואילו חבריו לא דברו על דרך החכמה אלא על דרך הסברה (הסובייקטיבית) או החזיון. מגיע אליהוא ומשיב לאיוב בדברי חכמה בלבד: "הַחֲרֵשׁ וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה" (איוב ל"ד, לג), וכן: "וְגֶבֶר חָכָם שֹׁמֵעַ לִי" (שם ל"ד, לד), הוא מבזה את רעיו שלא השיבו את איוב בחכמה ואף את איוב הוא מחרף שמדבר בבלי דעת: "אִיּוֹב לֹא בְדַעַת יְדַבֵּר וּדְבָרָיו לֹא בְהַשְׂכֵּיל" (שם, לה).


בהמשך הפרק, אליהוא מביא הוכחות הגיונות על צדקת האלוהים. כך למשל הוא אומר שאין שום סיבה שאלוהים יעוות משפט - שכן הוא אינו זקוק לכך, מדוע שירדוף אחרי אדם כזה או אחר? "חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ" (שם, י-יא). אלוהים מביא לאדם כגמולו. אם רוצה אלוהים חלילה לעוות את משפטו של האדם, למה לו לענותו? - הוא יכול פשוט להמיתו: "מִי פָקַד עָלָיו אָרְצָה וּמִי שָׂם תֵּבֵל כֻּלָּהּ? אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ - רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף" (שם, יג-יד). וכן מפרש רש"י: "מי מושל בו [באלוהים] לאמר: למה כן עשית ולא ציויתיך כן, כי מי ציווהו בממשלתו? ולמה ימצא תואנות לבריותיו? אינו צריך להשיב דבר למושל בו לאמר: בשביל זאת הריעותי לו". אלוהים אינו צריך לתת דין וחשבון לאף אחד, ואין זה הגיוני שיענה את איוב אם יכול הוא בנקל להמיתו.


אפשר לקשר את הדברים לדברי הרמב"ם במורה הנבוכים המדייק כי איוב תואר בתחילת הספר כאיש תם וישר, ירא אלוהים וסר מרע, אך לא כ"חכם". וזאת למה? כי אם היה חכם, "לא היה עניינו קשה עליו" - כלשון הרמב"ם. הלא החכם משקיף על המציאות כולה ומבין שהוא רק בורג קטן במערכת, ולא יתכן שאלוהים יתן את כל תשומת הלב כדי לענות אותו. נראה כי זאת כוונת אליהוא בפרקנו באמרו לאיוב שהוא אינו מדבר בדעת ובהשכיל.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק מ"א: מי הקדימני ואשלם?

פרק מ"א הוא חלק מתשובתו השנייה של הקב"ה לאיוב. במבט ראשוני על המענה, לא כל כך מובן מה מתחדש בו אל מול המענה הראשון. במענה הראשון הקב"ה התמקד בגדלותו, בהשגחתו על עולם הטבע ובאי יכולתו של איוב לקלוט את

פרק מ': אחת דברתי ולא אענה, ושתיים ולא אוסיף

לאחר סדרת השאלות שהקב"ה הפנה לאיוב – איוב נותר שותק. לכך, הקב"ה מעוררו להשיב לדבריו: "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃ הֲרֹב עִם שַׁ-דַּי יִסּוֹר, מוֹכִיחַ אֱלוֹהַּ יַעֲנֶנָּה?" (איוב מ', א-ב). תשוב