פרק ל"ג: באחת ידבר אל, ובשתיים לא ישורנה

לאחר שבפרק ל"ב אליהוא שחרר את הכעס העצור שבו כלפי הרעים שלא אמרו דברי חכמה בפני איוב, בפרקנו הוא פונה לאיוב ומנסה לנהל איתו דו שיח: "וְאוּלָם שְׁמַע־נָא אִיּוֹב מִלָּי וְכָל־דְּבָרַי הַאֲזִינָה... אִם־תּוּכַל הֲשִׁיבֵנִי עֶרְכָה לְפָנַי הִתְיַצָּבָה" (איוב ל"ג, א-ה). כמו כן, הוא מצהיר בפניו שדברים הם ישרים וישירים: "יֹשֶׁר־לִבִּי אֲמָרָי וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ" (שם, ב). הוא פונה אל איוב כשווה אל שווה ומנסה לדבר אליו "בגובה העיניים": "הֵן אֲנִי כְפִיךָ לָאֵל מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי גַם אָנִי" (שם, ו). אם נשים לב, נראה כי אליהוא דואג לקרוא לאיוב בשמו שוב ושוב, מה שלא עשו הרעים. בכך, הוא למעשה מזמין את איוב להאזין בקשב רב ולהגיב לדבריו. בפועל – איוב לא מגיב כלל לדבריו, ויש לתת את הדעת על כך. הרמב"ם אומר (במורה הנבוכים) שאליהוא הוא החכם והשלם שברעים: "ולפיכך החשיבוהו ונזכר [בפרק ל"ב] שהוא הצעיר בגיל והשלם שבהם בחכמה". מניטו קורא את הדברים אחרת מן הרמב"ם, ואומר שאיוב לא ענה לאליהוא מפני שטענותיו נשמעו בעיני איוב כלא רציניות: "אליהוא נשמע לאיוב כמו סטודנט צעיר ויהיר לתאולוגיה או למיסטיקה".


הבה נתבונן בדבריו של אליהוא: "אַךְ אָמַרְתָּ בְאָזְנָי וְקוֹל מִלִּין אֶשְׁמָע׃ זַךְ אֲנִי בְּלִי פָשַׁע חַף אָנֹכִי וְלֹא עָוֹן לִי. הֵן תְּנוּאוֹת עָלַי יִמְצָא יַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לוֹ" (איוב ל"ג, ח-י) - אליהוא מבין שאיוב רואה את עצמו כחף מעוון ופשע, ושאלוהים בא עליו בעלילות שוא. אליהוא אינו מסכים עם תלונת איוב על כך שאלוהים לא עונה לו: "הֶן זֹאת לֹא צָדַקְתָּ, אֶעֱנֶךָּ: כִּי יִרְבֶּה אֱלוֹהַ מֵאֱנוֹשׁ, מַדּוּעַ אֵלָיו רִיבוֹתָ כִּי כָל דְּבָרָיו לֹא יַעֲנֶה?" (שם, יא-יג). לפי אליהוא, אלוהים כן מדבר עם האדם, אלא שאיוב מצפה שהוא ידבר איתו כאשר ידבר איש אל רעהו, ואילו לאלוהים יש דרך משלו לענות: "כִּי בְאַחַת יְדַבֶּר אֵל, וּבִשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה: בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב, אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם... וְהוּכַח בְּמַכְאוֹב עַל מִשְׁכָּבוֹ וְרוֹב עֲצָמָיו אֵתָן" (שם, יד-יט). כלומר, אלוהים עונה לאדם דרך החלומות או דרך היסורים שהוא מביא עליו. אליהוא מתאר כיצד אלוהים מייסר את האדם עד שאין לו רצון לאכול ולשתות וגופו מתקרב למיתה, ואז לפתע הוא ניצל בסיוע של מלאך: "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ - וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר: פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת, מָצָאתִי כֹפֶר. בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו׃ יֶעְתַּר אֶל אֱ-לוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ וַיַּרְא פָּנָיו בִּתְרוּעָה וַיָּשֶׁב לֶאֱנוֹשׁ צִדְקָתו... הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים" (שם, כג-כה). מבאר הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג', פרק כ"ב): "אמר כי הדבר הנראה הידוע, שהאדם יחלה עד שיגיע לשערי מוות ויתייאשו ממנו, אם היה לו מלאך שיליץ בעדו - איזה מלאך שיהיה - מתקבלת המלצתו ויחיה ממפלתו, וינצל אותו החולה ויחזור למצבו הטוב ביותר. אבל לא יתמיד זה תמיד, ולא תהיה שם המלצה רצופה לעולמים, אלא פעמים שלוש". עוד אומר הרמב"ם שאליהוא טוען שכשם שאין לנו השגה בדעת אלוהים, כך אין לנו השגה בהשגחתו את ברואיו. מניטו מבאר את דברי אליהוא אחרת: העולם הוא עולם של תוהו, עולם המתנהל לפי חוקות הטבע העיוור לענייני המוסר. לפי דבריו של אליהוא, רק אם יש לאדם איזו זכות מיוחדת – הוא יזכה להגנה מיוחדת. כך, אליהוא מהפך את נתוני הבעיה. לדידו, המצב הנורמלי של ההוויה הוא הסבל, ולכן סביר בהחלט שהסבל יפגע באדם כזה או אחר באופן שרירותי לחלוטין. אליהוא לא רואה צורך להצדיק מבחינה מוסרית מצב של סבל בעולם – שכן זהו המצב הרגיל מבחינתו. לדידו, אם אתה רואה אדם שאינו סובל – זהו המצב שדורש הסבר והצדקה.


כאמור, איוב מגיב בשתיקה לדברי אליהוא – ונצטרך בהמשך לתת את הדעת על כך.