"וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב כִּי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו" (איוב ל"ב, א) – הרעים שותקים מלענות את איוב (להשיב לדבריו), וגם מלענּותו (מלשון עינוי).
לפני שנמשיך הלאה, הבה נזכר תחילה בטענות שלושת הרעים ובטענת איוב. לשם כך נסתייע בדברי הרמב"ם (מורה הנבוכים חלק ג' פרק כ"ג) המסבירים לנו את חמש הדעות המופיעות בספר איוב: דעת איוב, דעות שלושת רעיו ודעת אליהוא (שנקרא מפרקנו ואילך).
שיטת איוב לפי הרמב"ם היא שיש שוויון מוחלט בין צדיק לרשע לפני אלוהים, מתוך שאלוהים מזלזל באדם ואינו משגיח בו. בלשונו של איוב: "תם ורשע הוא מכלה" (שם ט', כב). אלוהים מלגלג ביסורי האנשים הנקיים.
דעתו של אליפז היא "ההשקפה הדתית". במילותיו של מניטו, עמדתו של אליפז היא עמדת הנפש הדתית המחפשת פגמים בסובל כדי להרגיע וליישב את עצמה ואת השקפת עולמה. שיטה זו מבטלת את שאלת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" מלכתחילה ואומרת: צדיק - תמיד טוב לו ורשע - רע לו, אם אתה רואה מישהו סובל – כנראה שהוא רשע. ובלשון הרמב"ם בהסבירו את שיטת אליפז: "כל מה שיארע לאדם הוא מפני שהוא ראוי לכך, ומגרעותינו בהם אנו מתחייבים עונש – נעלם מאתנו וגם אופן חיובנו עונש בגללם".
בלדד השוחי "סובר את הגמול" בלשון הרמב"ם. כלומר, לפי בלדד יש מושג של "צדיק ורע לו" – אבל הרע הזה אינו רע באמת אלא רק הקדמה לטוב שיבוא אחר כך ביתר שאת. בלדד אומר לאיוב: אם אכן נקי אתה מן החטא, בזכות היסורים שאתה עובר כעת – יגדל גמולך ותקבל שכר גדול יותר. ובמילותיו שלו: "אם זך וישר אתה – כי עתה יאיר עליך ושילם נות צדקך, והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד" (איוב ח', ו-ז). זו הסברה תיאולוגית שיש לה מקום בדברי חז"ל בשם "יסורין של אהבה".
השקפת צופר הנעמתי היא שכל הנעשה הוא גזירה מן השמים, "הכל מלמעלה", "מכתוב" – כך הוא רצון האל ואין מה לערער או לנסות להבין. ההתמודדות עם יסורים לשיטה זו היא ההשלמה בקבלת הדין. אפשר לראות בכך דמיון לאסכולה הסטואית המקבלת את הדין בשלוה. צופר אינו מחפש את נקודת הצדק או החכמה בכל מה שעושה ה', כי עוצמתו ואמתתו מחייבים שאלוהים יעשה כרצונו. ובמילותיו של צופר: "החקר אלוה תמצא, אם עד תכלית שדי תמצא?".
לכל השיטות הללו מצא הרמב"ם אסכולות פילוסופיות שרווחו בימיו: איוב זהה לשיטת אריסטו, אליפז הוא "נוטה להשקפת תורתנו" (נוטה – אך לא במדוייק), ושיטות בלדד וצופר דומות לשיטות פילוסופיות מוסלמיות שהיו בימיו (האשעריה והמועתזילה).
את שיטתו של אליהוא נקרא בפרק הבא ונרחיב בה. בפרקנו, מגיע אליהוא וכועס על כולם: "וַיִּחַר אַף אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת רָם בְּאִיּוֹב חָרָה אַפּוֹ עַל צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ מֵאֱלֹהִים, וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת אִיּוֹב" (איוב ל"ב, ב-ג). על אף כי נראה שאליהוא מתפרץ כאן, הכתוב מבהיר לנו כי הוא נהג בכבוד כלפי איוב ורעיו המבוגרים ממנו ופתח את פיו רק כשראה שאין מענה בפיהם: "וֶאֱלִיהוּ חִכָּה אֶת אִיּוֹב בִּדְבָרִים כִּי זְקֵנִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ לְיָמִים, וַיַּרְא אֱלִיהוּא כִּי אֵין מַעֲנֶה בְּפִי שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַפּוֹ" (שם, ד-ה). אחת ממעלותיו של החכם היא שהוא "אינו נבהל להשיב", ואומר המדרש (אבות דרבי נתן): "אינו נבהל להשיב – זה אליהוא בן ברכאל הבוזי שנאמר: אמרתי ימים ידברו, מלמד שהיו יושבין ושותקין לפני איוב. עמד – היו עומדין, ישב – היו יושבין, אכל – היו אוכלין, שתה – היו שותין, עד שנטל מהם רשות לדבר. ומנין שלא ענו בערבוביא? שנאמר: ויען איוב ויאמר, ויען אליפז התימני ויאמר, ויען בלדד השוחי ויאמר, ויען צופר הנעמתי ויאמר, ויען אליהוא בן ברכאל הבוזי ויאמר. סדרן הכתוב אחד-אחד, להודיע לכל באי עולם שאין חכם מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו ואינו נבהל להשיב". אם כן, גם אליהוא – כמו שלושת הרעים – קרוי חכם. בפרק הבא נעיין בדבריו, ונצטרך לשאול את עצמנו תוך כדי קריאת הדברים – מדוע איוב אינו מתייחס כלל לטענותיו של אליהוא?
コメント