פרק ל"ב: השממה המצרית ושמחת הילדים

אומר הנביא בפרקנו על פרעה מלך מצרים: "אז אשקיע מימיהם, ונהרותם כשמן אוליך נאם ה' אלוהים" (יחזקאל ל"ב, יד). פסוק זה נראה במבט ראשון כפסטורלי ורגוע; ה' ישקיע את הלכלוך שבמים כך שהמים יהיו צלולים ביותר, הרפש והחול ישקעו לקרקע, והמים יהיו זכים וילכו במרוצה כשמן. אלא, שלא מדובר כאן בברכה כי אם בקללה. מדובר כאן על נהר הנילוס הקרוי "שיחור", על שם שהמים שבו היו מעלים את הרפש שבקרקעיתו עד שמימיו נראו כשחורים. הברכה שתבוא לנילוס תהיה לקללה למצרים ולמלכה. הכיצד? הנביא פונה אל פרעה התנין הגדול השוכן ביאור ואומר לו שבקרוב ה' יוציא אותו מן היאור וישליכהו על פני השדה - היכן שאין לו חיות, ואז תבואנה כל חית השדה ותאכלנה מבשרו, עד שכל מה שיוותר ממצרים הוא שממון ושקט, ונהר הנילוס יהיה זך ונקי לאחר שהוצא ממנו התנין הגדול. הנביא מתאר את השממה כמוחלטת: "והאבדתי את כל בהמתה מעל מים רבים ולא תדלחם רגל אדם עוד ופרסות בהמה לא תדלחם… בתתי את ארץ מצרים שממה ונשמה ארץ ממלאה בהכותי את כל יושבי בה וידעו כי אני ה'" (שם, יג-טו).


קינה זו על השבתת החיים ממצרים הזכירה לי את שירו של ויקטור הוגו - שהיה משורר וסופר צרפתי גדול, בשם "לציפורים שהתעופפו". בשיר זה, גוער הוגו בילדים הקטנים שנכנסו לחדר העבודה שלו, לקחו שיר לא שלם שהיה עדיין בשלבי הכנה והטילו אותו אל האש. הוגו נזף בהם וסילקם מחדרו בחרון אף, והילדים אכן יצאו מן החדר, אך לא הרגישו מאויימים ממנו, והחליטו שאם הם לא יכולים להשתובב בחדרו של ויקטור, יש להם מספיק גנות ופרדסים להשתובב בהם. והוגו - הוא נותר בחדרו שומם ומשועמם, עד שהוא מבקש מן הילדים: "ילדים, הו! שובו אלי, זה עתה גרשתי אתכם מחדרי ונזפתי בכם בחריפות", והוא מתאר באריכות כיצד הוא מנסה לשכנע את הילדים שיחזרו בהם: "סרחתי, אני מודה, אבל די להעניש. עליכם לסלוח לי, לחזור אלי - לאיש המושיט לכם יד לשלום. אני מתחנן בכפיים צמודות - קחו לכם מחוגתי ללא חוד, גליונות, עפרונות - הכל, כל מה שיקר לי, חפצי ערך ונוי, נגעו בכל - ולא תשמעו אותי אומר "אוי ואבוי". ואחרי הכל - שרפו באש את חרוזיי הזרועים על השולחן, אם תעמדו על דעתכם לראותם עולים בעשן. כי אתם, כל שירתי ונפשי, מבינה את תעלוליכם, אתם בבואתה וזיווה, וחרוזי האפל נאור - הודות לכם. ילדים, אתם החיים העשויים תקווה. ילדים, אתם השמחה העשויה מתומה".


שובו אלי, מבקש מהם הוגו, הצילו אותי משממון בדידותי, כי החיים אינם מסודרים בסדר מופתי, החיים מעלים גם רפש ולכלוך - אבל סוף סוף יש בהם חיות. ילדים זה שמחה, ילדים זו ברכה.