בפרק זה יחזקאל נותן מוסר לפרעה מלך מצרים: "בן אדם אמר אל פרעה מלך מצרים ואל המונו אל מי דמית בגדלך?" (יחזקאל ל"א, ב). כשהמסר העיקרי למלך מצרים הוא שעליו להתבונן במפלתה של אשור הגדולה שנפלה לפני ה'. הנביא מדמה את אשור לארז בלבנון, גבה הקומה ויפה הענף, אשר בסופו של דבר נכרת על ידי ה' ונפל על פני השדה, וכל עוף השמים וחית השדה שוכנים בתוכו. וכך מסיים הפרק: "אל מי דמית ככה בכבוד ובגדול בעצי עדן? והורדת את עצי עדן אל ארץ תחתית בתוך ערלים תשכב את חללי חרב, הוא פרעה וכל המונה נאם ה' אלוהים" (שם, יח).
המדרש מרחיב ומסביר לנו את ההבדל שבין פרעה ומצרים לבין אשור דרך ביאור הפסוקים הפיוטיים שבתחילת הפרק: "הנה אשור ארז בלבנון, יפה ענף, וחרש מצל, וגבה קומה, ובין עבתים היתה צמרתו, מים גדלוהו, תהום רוממתהו, את נהרתיה הלך סביבות מטעה, ואת תעלותיה שלחה אל כל עצי השדה" (שם, ג-ד). ארז בלבנון - אשור נמשל למלך העולם. יפה ענף - אשור הוא בעל יחוס (צאצא לשם בנו של נח) לעומת מצרים שהיא תולדה של חם (הבן המקולל של נח). וחורש מצל - בעל זכות אבות שמגינה עליו. וגבה קומה - אשור הוא מלך מלכים בעולם - המכובד על ידי מלכים אחרים. ובין עבותים היתה צמרתו - "משעה שנעשה כל העולם קליעה אחת להכעיס להקב"ה, הניח עצתם ויצא לו" - כאשר כל בני קדם התאחדו לעשות להם מגדל וראשו מגיע השמימה, אשור עזב אותם בעצתם ולא מרד בה'. כלומר, בשעה שכל האומות עשו עבות אחת כדי למרוד בקב"ה, צמרתו של אשור יצאה לעצמה ולא נשתלשלה עם כל שאר העבותות. מים גדלוהו, תהום רוממתהו - כאשר יונה הנביא הגיע אל נינוה והוכיח אותם על מעשיהם, הם החליטו לשוב בתשובה וקבעו כי: "האדם והבהמה אל ירעו, ומים אל ישתו" (יונה ג', ז). לכך המים גידלו את צאצאיו של אשור בעזרת יונה הנביא שהיה בתהומות ים, לעומת מצרים שלא שבה בתשובה מעולם. אם כן, לאשור היו נקודות זכות - ובכל זאת נפל, ומצרים שאין לה שום נקודת זכות, שהיא ערוות הארץ, שאינה מיוחסת, היתכן שלה תהיה עמידה? אם אשור נפלה, ודאי שאף היא תפול.