בפרק כ', דוד יושב בירושלים ויואב מכה את רַבָּה שבארץ בני עמון. לאחר הניצחון במלחמה נאמר: "וַיִּקַּח דָּוִיד אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וַיִּמְצָאָהּ מִשְׁקַל כִּכַּר זָהָב וּבָהּ אֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִיד, וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד" (דברי הימים א כ', ב). חכמים בגמרא (עבודה זרה מד.) מביאים שלוש דעות בנושא הנחת אותה עטרה על ראשו של דוד, עטרה שהיתה בה אבן יקרה וכבדה. דעה ראשונה: "אמר רב יהודה אמר רב: ראויה לנוח על ראש דוד" - האבן לא הונחה בפועל על ראשו של דוד. דעה שניה: "רבי יוסי ברבי חנינא אמר: אבן שואבת היתה בה דהות דרא לה" - העטרה היתה מונחת מעל ראשו של דוד כשהיה יושב על כסאו, והיתה נראית כאילו שהיא מונחת על ראשו ממש. דעה שלישית: "רבי אלעזר אמר: אבן יקרה היתה בה ששוה ככר זהב" - האבן שהיתה בעטרה לא היתה כבדה, אלא היתה יקרה מבחינת שוויה כמשקל כיכר זהב. בהמשך הגמרא, חכמים אומרים שבעטרה הזו היו בודקים מי ראוי לשבת על כסא המלוכה של בית דוד. והגמרא מביאה כדוגמא ראשונה את סיפורו של יואש שהתחבא בבית המקדש, ובשלב מסויים הוציאו אותו משם על מנת להמליכו נגד רצונו של עתליה. ושם נאמר: "ויוציאו את בן המלך, ויתנו עליו את הנזר ואת העדות" (דברי הימים ב כ"ג, יא), ודורשת הגמרא: "נזר - זו כלילא [כתר], עדות - אמר רב יהודה אמר רב: עדות הוא לבית דוד, שכל הראוי למלכות - הולמתו, וכל שאינו ראוי למלכות - אין הולמתו". כדוגמא שניה מביאה הגמרא את הסיפור של אדוניה בן חגית שעליו נאמר: "ואדניה בן חגית מתנשא לאמר: אני אמלוך" (מלכים א א, ה) ועל כך דורשת הגמרא: "אמר רב יהודה אמר רב: שמתנשא להולמו - ולא הולמתו".
בסופו של דבר אנו למדים כי הכתר של מלך בני עמון הוא שקובע מי ישב על כסא המלכות של בית דוד. והדבר אומר דרשני. אפשר לומר כי למעשה, דוד "לקח" את המלוכה ממואב דרך סבתו רות (שהיתה על פי חז"ל מצאצאי עגלון מלך מואב), וכעת הוא "לקח" את המלוכה גם מעמון; בכך הוא משלים את לקיחת המלכות מאומות העולם (מלוט אבי עמון ומואב) ומחזיר אותה לקדושה (אל בית אברהם). בשפת המקובלים, דוד החזיר את הניצוצות שנתפזרו מלוט אל בני אברהם. בהמשך, שלמה בנו יישא את נעמה העמונית לאישה, ובנם המשותף - רחבעם - הוא שישב על כסא מלכות בית דוד. ישאל השואל: מה העניין בהתקשרות הזו עם עמון ומואב? הגמרא (בבא קמא לח) דורשת: "ויאמר ה' אל משה: אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב, ב)... אמר לו הקב"ה... שתי פרידות [גוזלים משובחים] טובות יש לי להוציא מהן - רות המואביה ונעמה העמונית". המקובלים העוסקים בפנימיות התורה אומרים כי רות ונעמה "מייבאות" ממואב ומעמון תכונות שחסרות בישראל. הלא ישראל בבסיסם הם ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. כך למשל, שאול המלך היה "מלך יהודי" נטו - היו לו ענווה, ביישנות ורחמנות יתר. אך כדי למלוך יש צורך גם בעוז ובגבורה, שהרי מלך צריך גם שתהיה אימתו מוטלת על הציבור וייראו מפניו. לשם כך הגיע דוד וייבא את התכונות החסרות הללו מעמון וממואב.
לפי דברים אלו, מובנים יותר דברי האגדה אודות העטרה של מלך בני עמון; הכתר היה מעמיד במבחן את המנסה להולמו - האם מעבר להיותו מזרע בית דוד שעושים צדקה ומשפט הוא מסוגל גם להיות גיבור ולהטיל אימה על הציבור.
יחד עם זאת, יש לזכור כי דוד לא הילך עם העטרה הזו לכל מקום, אלא רק כאשר ישב על כסא המלכות היתה אבן שואבת המחזיקה את העטרה באוויר מעל ראשו והיה נדמה שהוא העטרה על ראשו. ללמדנו, שעיקרו של מלך מבית דוד הוא לא התכונות ה"עמוניות" או ה"מואביות", אלא היותו מלך שופט בצדק ובמישרים.
Comentários